קרב המבטים-לשחרר את עצמי מהדימוי
להאזנה לחצו כאן
תארו לכם סיטואציה שבה אדם הולך לו להנאתו בפארק אירופאי יפה, השמש באותו יום יוצאת ממחבואה ושולחת קרניים חמימות ונעימות, הפרחים מגלים את הצבעים הנפלאים שלהם, ציפוריים מצייצות, ילדים משחקים בחבל ובתופסת וקול צחוקם נעים לו לאוזן. ישנם ספסלים לאורך השדרה היפה בה הוא הולך. ובאחד מהם יושב לו איש וקורא עיתון. מחזיק בשתי ידיו את העיתון הפתוח, חבוי מאחוריו כפרגוד.
הכל נפלא ונעים. האיש מרגיש כגיבור הראשי והיחידי בעולמו כמו בסרט. וכל השאר: השמש, האור, הפרחים , הציפורים, הילדים, הספסלים, איש-העיתון, כולם ,הם ניצבים (אובייקטים) בסרט שבו הוא השחקן היחידי.
ואז קורה דבר המשנה ומטלטל את עולמו של ההולך בפארק , שומט את הקרקע מתחת לרגליו.
האיש שקורא עיתון מוריד את העיתון ומסתכל ישירות אליו.
באותו הרגע עולמו הסובייקטיבי, היחידי של הגיבור שלנו מתמוטט. המבט של היושב על הספסל, מכניס שחקן אמיתי נוסף לזירה (כל השאר היו כמו אנימציה ממוחשבת ). אם עד כה הוא היה המודע (האמיתי) היחידי בסיטואציה, הרי שעכשיו, יש כאן עוד שחקן מודע. ולא רק שהשחקן הזה מודע, אלא יש בידו כח שלא יהיה בחיים לאיש לנו, היכולת לראות אותו מבחוץ.
בבת אחת הסובייקטיביות שלו, היותו אדם פרטי ואישי,נעלמת. והוא הופך בבת אחת לאובייקט בעולמו של הקורא בעיתון. עכשיו זה הוא הגיבור של הסרט, היושב בספסל להנאתו, והשמש והפרחים והציפורים והילדים הצוחקים והאיש המטייל בשדרה הם הניצבים.
באופן לא מודע מתחיל ברגע הזה, מה שמכנה הפילוסוף הפוסטמודרני סארטר- קרב המבטים.
את כל הסיטואציה הזו, תיאר סארטר רק כדי להכניס אותנו לעולם גדוש הקרבות, המתחולל בתוכינו בני אדם. קרב מבטים אינסופי.
אנחנו כבר כמעט לא מתהלכים בעולמנו מבלי להרגיש את המבט עלינו.
גם אם אנחנו הולכים ברחוב ריק מאדם. מספיק שיש חלונות כדי לעורר בנו את התחושה שמישהו רואה אותנו. מסתובבים כל הזמן עם התחושה הפנימית הזאת וכתוצאה מכך אף אחד מאיתנו לא מרגיש חופשי.
אפילו בבית הפרטי שלנו, נתקשה ללכת ללא בגדים מתוך אותו מבט פנימי המובלע בנו.
אנחנו גם מרגישים שרואים את הכלים שלנו בכיור,את הכביסה שתלויה ולא הורדה וקופלה.
מהצד השני אנחנו גם טורחים בלי סוף להיראות על גבי המדיות השונות. אבל גם שם שולט קרב המבטים האיום והנסיון להנכיח את עצמינו באופן שיחזיר אלינו מבט חיובי.
האימה מאלה הרואים אותנו, מאיך שרואים אותנו, ומחוסר האונים שלנו בשליטה, על מה שרואים ואיך רואים, מביאה אותנו להיות עסוקים כל הזמן במבט הזה. מה שהפך בסופו של דבר למושג- הדימוי החיצוני שלנו.
״יש לי דימוי עצמי נמוך״ אומרים רבים. מהו הדימוי אם לא ההדמיה שלנו? ההולגרמה של מי שנדמה לנו שאנחנו, או מי שהיינו רוצים להיות בעיני אחרים? זה לא אנחנו. זה הדימוי : כלומר, איך שאנחנו נתפסים. אנחנו מנסים לנהל את האופן הזה כל הזמן מבפנים ומבחוץ.
המבט הזה מוטמע בתוכינו בגילאים מאוד צעירים. סמוך לגיל שלוש הוא כבר פועל ומפעיל אותנו במלוא מובן המילה.
אם הילדה שלי פרצה בריקוד באמצע הסלון מתוך הנאה ודחף פנימיים בגיל שנתיים. הרי שבגיל שלוש היא כבר חיפשה את המבט שלנו כשהיא רקדה, והיא הפסיקה או המשיכה בהתאם למבט, ואחר כך גם כמובן סיגלה לעצמה סגנונות ריקוד המתאימים לדעתה למה שיביא אליה מבט חיובי.
יש בזה משהו עצוב מאוד, המחשבה שאנחנו לא חופשיים להיות מי שאנחנו
שמי שאנחנו והדימוי שלנו הפכו להיות אותו הדבר.
אומרים לי נערים ונערות בגילוי לב משפטים כמו : ״אף אחד לא באמת מכיר אותי בלב״ או ״אני לא פוגש אף אחד יותר כי אז אני לא יודע אם אני מי שאני, או אני מה שאחרים רוצים שאהיה. אני לא יודע להפריד וזה גומר אותי אז אני לא יוצא״
אני מחבקת אותם במבט שלי, כי אני כל כך מבינה, ואני בעצמי נהיית באותו הרגע מודעת ביתר שאת, כיצד המבט שלי מטלטל את הייחודיות שלהם ומיד מתערבב עם הצורך שלהם להראות או לא להיראות.
היה גיבור ספרותי ידוע בשנות השמונים ״דני דין״ הרואה ואינו נראה. היכולת שלו להיות לא נראה היתה הכח שאיפשר לו להביס כל פושע. ולא פעם אני בטוחה שהיינו רוצים להיות לא נראים.
אבל הבעיה הקשה שלנו היא שגם בחדרי חדרים, אנחנו נראים. בתוכינו כבר מתקיימים ההורים שלנו, החברים שלנו, החברה שלנו, האנושות כולה המתבוננת בנו ללא הרף. במבט ביקורתי. ולמה המבט ביקורתי? יש בנו תודעה מוטבעת עוד מגן עדן, קרה או לא קרה סיפור העין האלוהית הצופה באדם וחווה שפתאום נגלית ופתאום ביקורתית מוטבע עמוק בתודעה האנושית ומאזאנחנו מועדים לאשמה, לטעות ולכשלון.
האם באמת אין לנו דרך לצאת מהכלא הזה של המבט? האם נידונו לחשוב שמאחורי כל וילון וכל פינה ברחוב ואפילו מפח האשפה מציץ אלינו מבט, אפילו יהיה זה של חתול אשפתות.
אנחנו לכודים בראיה הזאת,שבמובן מסויים הפכה אותנו לעיוורים. כי אנחנו רואים את מה שנדמה לנו שרואים, ואנחנו פועלים כבר מהדימוי של מי שאנחנו.
ההדמיה ההולכת וגודלת בעולמינו הביאה אותנו לחיות חיים
וירטואליים שרחוקים מאוד מהעצמי האותנתי. אם בכלל יש כזה.
אומרים לנו שאנחנו זה איפה שבאנו ממנו.
אומרים לנו שאנחנו זה מה שהשגנו בחיים.
אומרים לנו שאנחנו זה מה שהשארנו אחרינו.
אומרים לנו שאנחנו זה מה שאומרים עלינו.
אומרים לנו שאנחנ זה מי שנחליט שאנחנו.
אומרים לנו שאנחנו זה מה שחושבים ורואים עלינו.
כל ה״אומרים״ האלו חיים בתוכינו ומייצרים פטפוט בלתי פוסק בראש לנו, הרעשה.
אחת הסיבות המרכזיות בעיניי, למגפת החרדה והדכאון השולטת בעולמינו היא כתוצאה מקרב המבטים והכשלון המובנה בו.
הרי המחשבה שכל הזמן מסתכלים עליי- היא כבר מחשבה שקרית: האמת היא, שמרבית האנשים לא מסתכלים עלינו. וגם כאשר מסתכלים, הם בסופו של דבר רואים את מערכת הדימויים של עצמם.
אומרים על השבטים הדרום אמריקאיים הקדומים, שלא הצליחו לזהות את ספינות הספרדים שהגיעו לחופם כי לא היה להם מושג מה זאת ספינה. ולקח להם זמן ללמד את המערכת הפנימית שלהם לזהות ספינה.
אז אדם אחר המביט בנו גם אם מישיר מבט, רואה את מה שהמח שלו אומן לראות.
ואם האחרים יכולים לראות את מה שאנחנו בחיים לא נוכל לראות- איך אנחנו נראים מבחוץ, אז אין לנו סיכוי לשלוט במבט הזה. הכשלון לנהל ולנצח את הקרב הזה קבוע מראש. אף אחד לא מצליח בו.
אם ברגע אחד חשבת שאתה שולט והמבט שלך מנצח, מספיק שמישהו יעקם פרצוף לידך וכל הדימוי העצמי שלך מתנפץ לרסיסים.
זה לא סתם שכל כך הרבה אנשים נראים מגוכך אחרי כמות אינסופית של ניתוחים פלסטיים, המבט החיצוני התעקם בתוכינו. זה לא סתם שישנה מגפה נוספת המתפשטת בעולם והיא מגפת ה ocd (אובססיה קומפולסיבית). המח לא מצליח לסגור מעגלים חשמליים כדי לזהות שחניתי כמו שצריך, שסגרתי את כל הברזים בבית, שזה בסדר אם אני לא יודעת מה אחר בדיוק, בדיוק חושב, שאני לא יודעת איפה החיידקים. וכן הלאה והלאה.
אמנם אנחנו חיים במציאות שבה מבחינת השרדות אנחנו הדור שיכול לחיות הכי הרבה שנים ועם איכות חיים הגבוהה ביותר, אבל מבחינה פנימית, מערכת ה״עצמי״ קורסת אל מול ריבוי המבטים האינסופי. והמאבקים הבלתי פוסקים בין סוגי המבטים.: זה בסדר, זה לא בסדר; זה ראוי זה לא ראוי;זה שווה זה לא שווה;זה איכותי זה לא איכותי;זה שלי זה לא שלי;זה צודק זה לא צודק; ועוד ועוד מבטים סותרים .
האם אני יכולה ללכת בפארק ולהרגיש את כל האנשים מבלי שהם יפריעו את מנוחתי?
אומר סארטר, שמרגע שניצת קרב המבטים, האדם נלחם על הסובייקטיביות שלו. כלומר: או שהוא ינסה להחזיר את העיתון המכסה את פניו של האיש ויכנה אותו חצוף (אפשר לראות את כל מופעי האלימות בימינו כנסיון כזה), או שהוא יסית מהר את המבט ממנו ויתעלם ממנו (אפשר לראות את הניכור וההבידול בחברה היום ככזה), או שהוא ינעוץ בו מבט תוך כדי זה שהוא מקווה שהוא יהפוך להיות האובייקט הכי יפה בעיניו לפחות כמו השמש הזורחת אם לא יותר. (אפשר לראות את מהלכי השיווק, המכירה, והמדיות החברתיות של היום ככאלה)
מתי הפעם האחרונה שנכנסתם לחנות או לפאב מבלי לנסות לזכות במבטיהם
של כולם או מבלי לברוח מהמבט מתי באתם ופשוט הייתם?
אני לא חושבת שאפשר להפסיק במיידי את קרב המבטים,אפשר במיידי לזהות אותו. ולקבל שהמבט הכי חשוב זה המבט שלי על עצמי. כל הקולות האלו על אף שהגיעו מבחוץ, בסופו של דבר, אני זאת שהחלטתי עליהם, זו אני שמדברת בקולם של הוריי ושל החברה בתוכי. ואני זאת שיכולה להחליט מה לעשות עם הקולות האלו.
ואם אפשר לא להסתכל על עצמי אז אפילו יותר טוב.עדיף לא להיות במבט. עדיף להיות בנוכחות ולקבל את המחשבה המורכבת שגם כל מה שאני רואה ונראית זאת אני. ולכן אני ,הדבר הכי חשוב בעולמי וזה בידי. וגם ש ׳אני׳ מתקיימת בעולם של אחרים כרצונם. וללא קשר אלי. וללא צורך בשליטתי. ו״אני״ לא כזאת חשובה ולא הכרחית כדי לחיות את החיים האלה במלואם.
אין קרב איפה שכל מבט קיים ואפשרי ואין קרב איפה שאין מבט ולא צריך מבט, כדי להיות קיים.
תוֹדות
א
הייתי בכל הזירות בקרב המבטים. שנים לא הייתי מסוגלת להסתכל במבט ישיר אל מי שמדבר אלי. אלא אם כן הייתי בתפקיד כלשהו. שנים ניסיתי לקבל את המבט הטוב ביותר ולהיראות רק באופן מסויים. שנים חייתי בעולם פנימי עשיר שמעט ממנו יצא החוצה.
ומה שבעיקר גיליתי שכולנו מסתירים את הקרב הזה בתוכינו. כאילו עצם ההודאה שאנחנו כול הזמן נמצאים תחת מבט הוא בעצמו מבט משפיל. בסגנון ״אני רואה אותך שאתה מתחבא בשיחים״
המקומות הגלויים ביותר שאיפשרו לי להוציא את האמת החוצה היו ילדים המגיעים אלי לטיפול. בתפר הזה שבו הם קורסים תחת העול של המבט עליהם עוד אין את המקום של הבושה על עצמם הדיון בנושא. שאנחנו המבוגרים כל כך מעיזים להסתיר באמירות כמומ ״לא מעניין אותי מה אנשים אחרים חושבים״
הילדים עוד שמים לב, שהם לבשו חולצה אדומה בגלל ילדה בכיתה, שהם לא משחקים כדור רגל יותר כי מישהו צחק עליהם, שהם מפחדים שהם לא מי שהם, שהם עוד זוכרים מה זה להיות ללא המבט הזה.
דרכם למדתי יותר ויותר כיצד המבטים האלו בונים את עולימנו. וכמה זה מורכב להכיל את המבטים ולהיפרד מהם בעת ובעונה אחת. איתם ראיתי את הרווח בין מי שהם לבין מי שאומרים להיות להיות. ויחד איתם נאבקת לקיים את העצמאות הזהותית שלהם מבלי לסגור את עצמם ולהמשיך לגדול ולהתפתח.
אי אפשר להפריד כמעט בין התינוק למי האמבטיה. אבל היכולת להכיל את המורכבות הזאת ולהשאיר אותה כמקום פתוח לדיון ולסקרנות הוא המפתח לריפוי. אני מודה להם על הזכות להיות עדה בעולמם, שמחה על הזכות חהתבונן ביחד בהערכה וכבוד לכל המבטים המרכיבים את עולמינו ולתת מקום למבט הכי חשוב. המבט האוהב על עצמם.