על הכשלון
להאזנה לחצו כאן
אני כותבת את המאמר הזה, כמי שנושאת בתוכה כשלונות על גבי כשלונות, חלקם מפוארים ממש. כאלה שאין לך אלא להעיד על עצמך, שאת עיוורת וטיפשה. כאלה שמשאירים אותך בודקת את עצמך הרבה מאז. ואני אומרת את זה (אולי בשונה מאחרים נכון להיום) ללא טיפה של שיפוטיות כלפי עצמי. זה פשוט נכון. הרבה מהכשלונות שלנו הם משום שאנחנו עיוורים וטיפשים. עיוורון וטיפשות שאין להם קשר לכמה אנחנו יצורים מופלאים. אלא לכמה אנחנו באמת לא יודעים ולא רואים.
ודווקא משום כך אני חושבת שזה מאוד חשוב לדבר על כשלון.
כי בסופו של דבר אני מבינה, שהכשלון הוא ידידו הנאמן והטוב ביותר של האדם.
ולצערי מערכת היחסים המסוכסכת שלנו עם רעיון הכשלון, מביאה אותנו לנסות לחמוק ממנו, להתעלם ממנו, להדחיק אותו, ולרמות את עצמינו במהלכים אלו. דבר שכמובן לא מיטיב איתנו במקרה הטוב ובמקרה הסביר יותר, מגלגל אותנו לפתחם של עוד כשלונות. הפעם לא בגלל שאיננו יודעים או רואים. אלא מתוך שקר והסתרה, ואי היכולת שלנו להיות כנים עם עצמינו.
כי משמעה של הכנות הזאת, משמעה של ההודאה בכשלון, מסכנת משהו שהפך להיות חשוב יותר מהכל, הדימוי העצמי שלנו
או במילים אחרות: האגו שלנו.
חזיתי והייתי עדה גם, לכשלונות ממוטטים שהופכים להיות יצירת פאר. אותנתיות ועוצמה המתפרצת מאדם לאחר שנפל לבור תחתיות. או נגרר שנים בתחושת חוסר סיפוק עד דכאון. אם נסלק את אמות המידה המוסרניות, את מדדי ההצלחה-כשלון של האגו, נגלה שכל נפילה באשר היא, היא כתוצאה מחוסר ההכרה שלנו. בוודאי שאף אחד לא קם בבוקר כדי להיכשל. כולנו חותרים להצליח (פנימית וחיצונית מבלי שעכשיו אתעקב על מהי הצלחה.) כולנו קמים בבוקר וכמהים לממש את חלומותינו ועצמינו. וכל נפילה שהיא בדרך אל המימוש הזה, היא כשלון. קטן או גדול זה תלוי אחר ורק ביחס שלנו אל הנפילה הזאת, וכמובן גודלו של הכשלון תלוי במידת העיוורון שלנו ויותר מכך במידת ההסתרה שלנו.
את הסוד שהכי שווה לא להסתיר- שאני בעצם לא בכיוון בכלל, ושבעצם אין לי מושג מה לעשות, ואולי הסוד הכי ברור מאליו - שאני בעצם לא יודעת מי אני.
ואי לכך מגששת באפלה בדרך אל איזה רעיון פנימי של מימוש, שהשד יודע מאיפה העלתי אותו. ואם הוא לא בעצם חלום מימושם של הוריי, או של השושלת הגנטית שלי, ואולי רעיונות אופנתיים עדכניים של החברה שבה אני חיה.
במושג קלוש זה, על מאיפה באתי ולאן אני הולכת, האם לא ברור מאליו שאכשל?
יש איזו אמרה ידועה כזאת ״דע מאין באת ולאן אתה הולך״ כאילו מי שיודע, מצליח. ואני שואלת את עצמי: מילא לרצות לדעת מאיפה באתי, אבל למה לי לרצות לדעת מראש לאן אני הולכת? אם אני לא עסוקה רק בהישרדות, האם לא כדאי לי לרצות משהו חדש? משהו שאיני יודעת אותו? האם עלי לגזור על עצמי חזרה בלתי פןסקת של מה שהיה הוא שיהיה? האם זה לא נקרא לרוץ במעגלים?
מה גם, שיש לי ספק כמה מאיתנו באמת יודעים ״מאין באנו ובטח לאן אנחנו הולכים״. אני אומרת את זה לא כדי להרפות את ידינו, אלא כדי שנקבל את עובדת הכשלון. ושלראשונה אולי, נשתמש בכשלון לטובתינו. אני אף אטען שהכשלון הוא הכרחי למי שרוצה לדעת משהו או להגיע לאנשהו. ואולי אף, כמו שהפילוסופים מהמזרח אומרים, שאנחנו בעצם כבר כאן, רק שאנחנו לא יודעים את זה.
ובאמת, איך אפשר לדעת איפה אתה ולאן אתה הולך, אם כל הזמן אנחנו טרודים בעבר שלנו או בעתיד שלנו. ובטח אם אנחנו טרודים במחשבותיהם של אחרים עלינו. ככה באמת אי אפשר להגיע לשום מקום.
בואו נסתכל רגע על מקום של כשלון שיש לנו יחס חיובי כלפיו. תינוק שנולד זה עתה לא יודע להשתמש בגופו כרצונו, לא רואה טוב, לא מזהה את עצמו במרחב, לא מזהה את עצמו בכלל.
איך תוך שנה אחת בלבד, הוא מצליח ללכת לבד, לאכול לבד, לתפוס דברים בידו כרצונו, להכיר את סובביו ולהגות אף מספר מילים בעצמו, כשברור שהוא מבין הרבה יותר מילים ממה שהוא מבטא.
כמות הפעמים שילד נופל בדרכו ללכת, לא ניתנת לספירה. כמות המאמץ שהוא משקיע רק כדי להתהפך היא אדירה. המאמץ השכלי הנדרש לו כדי להבין מה מדברים איתו ,הוא עצום. והוא עסוק במאמץ הזה 24 שעות ביממה, למעשה, הוא רק לומד וישן כל הזמן. הכשלון דוחף אותו להתמיד. אין לו רעיון בראש לאן הוא רוצה להגיע, הוא רק מרגיש את הדחף הזה, הוא רק צופה בגופם של אחרים, מקשיב, כל הזמן מקשיב, מתבונן. פנוי כולו ללמידה.
אתם יכולים לדמיין לעצמכם מה היה קורה אם היה לו אגו? הוא לא היה מעז לעשות כמעט כלום. או היה דוחף את עצמו להיות מישהו אחר, ומכשיל את עצמו שוב ושוב שלא לצורך.
האינטנסיביות שבה נמצא ילד בשנותיו הראשונות היא דבר מעורר קנאה. אנחנו, יכולים להכיר בהתנהלות לא נכונה שלנו ויקח לנו שנים להוציא את עצמינו ממנה. בכל מה שקשור לעצמינו הרבה פעמים אנחנו עצלים
(מתוך פחד ואגו).
הכשלון כבר טבוע בתוכינו. עצם קיומו של דפוס לא רצוי, הוא כבר כשלון. ההודאה בו רק חושפת את הכשלון במלוא עצמתו, שהרי הכשלון הזה קשור בכשלונות נוספים. אנחנו מתייאשים עוד לפני שהתחלנו.
ושלל ״התירוצים״ מתחיל. אנשים בני ארבעים מתלוננים שזה נורא קשה להשתנות, כי הם כבר רגילים, כי ההורים שלהם נכשלו בגידול שלהם, כי אין להם זמן, שהם במקום האחרון, כי מה הסיכוי, כי זה בגלל מישהו אחר שמפריע להם להשתנות, ועוד ועוד. ככל שהזמן עובר, ככה מוחינו מסתייד על הדפוסים המוכרים. ככה האוטומאט מהיר יותר מאיתנו. ואנחנו נעשים רופסים מול חיינו.
והאגו שאותו אנחנו מתאמצים בלי סוף לטפח, פן שנראה מגוכחים בעיני אחרים או עצמינו, מביא אותנו להדחיק את הכשלון ולקרוא לו בשמות אחרים. כמו : ״זאת המציאות״ ״אי אפשר הכל״ ״רק שקט אני מבקשת, דברים קטנים״ ״מה יצא לי מזה״ וכן הלאה.
הכשלון הוא חברינו הנאמן, כי שלא כמו אנשים אחרים, הוא מראה לנו את הדברים כפי שהם, הכשלון הוא פשוט מראה מקום.
כשאנחנו מתעוררים בכשלון אנחנו סוף סוף רואים. לרגע אחד הדברים הם מאוד ברורים. חבל שאנחנו מייד מכסים את הראיה שלנו בשם רעיונות לא אמיתיים ונכונים על עצמינו, בסגנון ״אל תבלבלו אותי עם העובדות״. וכמובן יש גם כאלו שרק כדי לא להודות בכשלון יגלגלו את הכשלון כלפי מישהו אחר ויכשילו אותו ויכנו אותו בשלל כינויים שיקריים כדי להסתיר את השקר שלהם.
גם השפה הערכית המתלווה לעיסוק בכישלון מעוורת אותנו לחלוטין.
הילד מצליח לעשות את כל מה שהוא עושה, כיוון שאין לו בעיה עם כישלון. כיוון שהוא לא מגדיר את עצמו דרך הצלחותיו וכשלונותיו. הוא שמח או מתוסכל. אבל שמחה ותסכול לא מצטרפים יחד לערמות שמהן הוא מסיק מיהו ומה הוא. אי לכך ילדים הם בעלי יכולת גמישות, הסתגלות לשינויים ולמידה מהירים ביותר. ללא ה ״מה זה אומר עלי, מה זה אומר לגבי״ הכל הרבה יותר פשוט.
המילם ״בסדר ולא בסדר״,״ראוי ולא ראוי״, ״שווה ולא שווה״, ״טוב ורע״ הן מילים רגשיות וערכיות.
והן מכסות את העובדות הפשוטות, ברגשות וברעיונות, המקשות עלינו להתמיד בנסיון שלנו להשתפר.
קחו למשל את הביטוי ״שב יפה״. למה ישיבה צריכה להיות קשורה ליופי?
למה אי אפשר לומר ״שב יציב״, ״שב ישר, זה חשוב לגב שלך״ ״זה עוזר למערכת העיכול״ או ״בארוחות משפחתיות שיש הרבה אנשים מסביב לשולחן ,יהיה נכון שלא תפזר את הגוף שלך לכל מקום, כדי שיהיה יותר מקום לאחרים״, ״או חשוב לכבד את המרחב האישי שלך ושלך אחרים״
״שב יפה״ מכניס לתודעה הילדית את הרעיון, שאם הוא לא מצליח לשבת ״יפה״, גם שלא ברור לו בדיוק מה זה כן, אז הוא עצמו מכוער או יראו אותו באופן לא מיטיב.
אנחנו לא מעיזים לומר זאת לאדם מבוגר אבל לילד בן שנתיים כן, והוא דווקא הכי יפה והכי צריך הכוונה ולא תיאורים של יופי שאין לו מה לעשות איתם חוץ מלהרגיש רע או מכוער,
אז מה זה אומר עליי אם אני נכשלת במשהו?
אם אני לא יודעת איך להתנהל נכון במערכת יחסים, מה זה אומר עליי כבן אדם?
אם אני חסרת אונים מול האתגרים שהילדים מציבים לי? מה זה אומר עליי?
אם אני לא יודעת איך לתקשר את רגשותיי? האמת היא שזה לא אומר עלינו כלום
זה רק אומר שחסרה לי מיומנות, שאני צריכה ידע, מידע ותמיכה על מנת לחרוג מהמגבלות שהטמעתי בעצמי. האם לא עדיף שאכיר ואודה בכך כדי שאוכל לקבל את מה שאני צריכה כדי להשתפר?
הכשלון בשונה מאנשים סביבי, לא יעגל לי פינות וגם לא יכשיל אותי בכוונה. הוא פשוט שם לומר את האמת. שיש לי עוד לאן לגדול ואיזה כיף זה לגדול.
כך אומרים הילדים, אז למה אנחנו כל כך מתביישים בזה שיש לנו עוד מה ללמוד.
מה כל כך חשוב להראות כאילו אנחנו יודעים ויכולים הכל,ולמה כל כך קשה לנו להסכים ללמוד את מה מאתגר לנו.
גם אם לא נצליח, האם לא עדיף שעלינו על מגרש המשחקים ושיחקנו? האם באמת עדיף להיות צופה? או להישאר בבית ולא לצאת?
גם אם אני יודעת שאכשל , אני מתייצבת ללמוד כי אני רק מרוויחה מזה.
גם אם אני יודעת שבעניין מסויים הלמידה יכולה לקחת לי חיים שלמים, אני באה ללמוד.כי מוטב להתחיל עכשיו.
כמובן שבתהליך הלמידה יש כל כך הרבה רגעים מרגשים. ההסכמה להתנסות בלמידה, להכשל ולצמוח, מביאה עוצמה וכח פנימי המאפשר עוד צמיחה ועוד שפע.
כמובן שההתייצבות בחיים מביאה איתה תחושה של גאווה, של מי שמעז להתייצב עם הפחדים ועם העבר שלו, עם מי שהוא , בדיוק כפי שהוא, לחיות את החיים שלו. מי עוד יכול לחיות את החיים שלנו? אם לא, אך ורק, אנחנו.
תוֹדות
א
אין לי אלא להודות לעצמי על הכשלונות הרבים בחיי
יאמר אולי לזכות כל הנשים, הצעירות והילדות שהייתי, שהן תמיד בחרו להיכנס כל כולן לסיטואציה. לא חסכתי מעצמי כאב. אני יכולה לומר לצערי, אבל בהרבה מקרים
הייתי חייבת להודות בדיעבד,שלא היה שום סיכוי שהייתי מבינה אחרת את הדברים.
לעיתים גם בזמן הווה יכולתי לומר ממעמקי הכשלון,כי אני כאן מעבירה את עצמי משהו שאוכל אחר כך להעביר הלאה. שאני לא יכולה באמת לעזור לאנשים לצאת מהבורות האלו,מבלי שנפלתי לתוכם מספר פעמים. ולמדתי באופן שיטתי ויסודי את היציאות השונות
וכיצד לא ליפול אליהם יותר.
אם יש לי עצה טובה להעביר הלאה, היא להכיר בא.נשים שהיינו ולהודות להם על כך שנשאו בגבורה את מה שהיום לא היינו מעיזים לעשות שוב. מגדולתה של חכמה בדיעבד שהיא עומדת על גבם של אלה שלא היו כאלה חכמים וחכמות אבל אמיצים ואמיצות מספיק ללמוד.