בסדרה הגדולה של קלפי הטארוט הידועה כארקנה הגדולה יש 22 קלפים המייצגים את המסע הרוחני השלם של האדם.

מקלף 0 (השוטה) - המתמסר לחיים באשר הם בכל ליבו ועד קלף 21 (העולם) זה שחי במלוא המודעות.

 

המסע הפנימי על פי הטארוט וגם על פי מסורות מיסטיות רבות מתחיל תמיד באמון.

 

אי אפשר להתייצב למגרש המשחקים של החיים, לביה״ס הגדול בכל הזמנים בלי אמון. כל רגל שאנחנו משאירים בעמדת הספסלים משאירה אותנו עוד בהמתנה. ואפשר לבלות בהמתנה הזאת חיים שלמים.

בתוך 22 הגלגולים שעובר אדם על פי התורות הרוחניות האלו, ישנם גם מסעות פנימיים מרובים.

אחד מהם הוא המסע מקלף 9 (תשע באב) לקלף 15(טו באב)

ובשמם הנוסף בטארות :מהנזיר אל השטן.

 

לא יכולות להיות כביכול שתי איכויות שונות זאת מזו כמו הנזיר והשטן.

הנזיר כולו בפנימיותו, מאיר דרכו בעששית הקטנה שלו רק את מה שהוא מחפש, וזה את המצפן הפנימי, נעזר במטה שצבעו צהוב המייצג את כוחה של התבונה, עוטה גלימה אפורה המרחיקה מעליו את כל הבלי העולם. כל מה שלא אמיתי כל מה שהוא לא אני.

עוטה את גלימתו על ראשו כדי שלא תוסח דעתו, ופוסע הוא באיטיות אינסוף על מנת לבחון כל צעד בדרכו. הוא בוחן לא את העולם, אלא את עצמו.

 

השטן כולו פרוש בחיצוניותו, חזהו חשוף, רגליו פתוחות, תופס הוא את כל המרחב כמעט, וידו מושטת למעלה כדי לבסס את אדונותו. רגלי העז שלו וראשו דמוי התיש, קיבלו שם רע, אך הם מייצגים את היעדר הבושה שלו ואת החשיפות של החלק החייתי שלו. יצורים היברידים מאז ומעולם איימו על התרבות המערבית. אדם שחציו חיה חציו אדם ייצג את כל מה שלא מתורבת. ואכן הוא ההפך מתרבות, הוא היצר הגולמי, חשוף לגירויי החיים החיצוניים והפנימיים ומתפתה לכולם. מתפתה ומשתמש בכולם. למרגלותיו עומדים נכלמים גבר ואישה במערומיהם, שלשלאות מחברות אותם אל כסאו הרם ויש להם זנבות, אחד בוער בקצהו ובשני אשכול ענבים אדום כדם. גם הם אחוזים בפיתויי החיים הפנימיים והחיצוניים. אולם שלשלאותיהם יושבות רפויות על צווארם כדי להזכיר לנו שבכל שלב, הבחירה היא בידינו.

 

ממה למה אנחנו עוברים במסע המוזר והמרתק הזה בין תשעה באב לטוב באב?

​

ואיך זה ש-טו באב מתקשר עם אהבה וכאן הוא מיוצג על ידי השטן ותשעה באב שמתקשר עם מאבק וחורבן, וכאן הוא מיוצג על ידי הנזיר. זה נראה היפוך שאינו במקומו.

אולי מוטב להתחיל את המסע הזה מרגע אחד קודם - הקלף הקודם לנזיר והקלף הקודם לשטן. ואולי כך נוכל לראות כי זהו מסע עמוק ומכונן.

 

כך או כך מסעות אלו תמיד קשורים לאהבה ותמיד עוברים דרך מאבק.

 

הקלף הקודם לנזיר (קלף שמונה) הוא קלף העוצמה - הגיבורה שלו היא אישה, הלובשת שמלה נוחה ומעליה כתר מרחף שהוא לא פחות מאשר סימן ה-8 השוכב- הסמל לנצחיות. והיא באופן מופלא מכניעה אריה שנראה ככנוע לה עוד מראש, בידיים חשופות ובלא מאמץ בכלל. לא סתם קוראים לה עוצמה. כי עוצמה בניגוד לכוחניות אין לה שום קשר לכח ולמאמץ. יש לה קשר הדוק עם ההכרה בעוצמה הפנימית הגלומה בכל אחד מאיתנו, העוצמה של הרצון והעוצמה של המודעות לכח הבריאה המיוצג על ידי האריה כאן. מלך החיות כנוע בפני עוצמת העדינות של הגבירה הנצחית.

מדוע אם כן בהיותה כל כך עצמתית ופשוטה ביכולתיה להכניע הכל, היא ממירה את עצמה לנזיר - משום שדווקא בגלל כוחה הגדול היא גוזרת על עצמה להתכנס פנימה ולבדוק היטב, היטב מהם מניעיה כשהיא באה להפעיל את כוחה. 

 

תשעה באב קשור להפעלת הכח הזה, כח הרצון שיש לכל אחד מאיתנו כיחידים וכקבוצות.

וכיצד שימוש לא נכון בכח הזה מביא לחורבן, לפיצוץ אטומי המפזר את השלם לכל קצווי העולם.

 

דווקא בגלל שאנחנו עוצמתיים, גם כשאנחנו לא חושבים כך, עלינו לגזור על עצמנו את הנזירות הזאת. היא לא באה כאן לבודד אותנו מהעולם, היא באה לחבר אותנו לאותנתיות כנה כדי שאחר-כך נצא אל מרחב החיים, עם מרכז פנימי יציב ואחראי.

 

הקלף הקודם לשטן (קלף 14) הוא קלף המתינות, דמותו האנדרוגנית של מלאך מרשים ועדין מראה,עומדת פרושת כנפיים, כנפי מלאכי ארון הברית המקודש. המלאך עומד ברגל אחת בתוך מי נהר זורמים וכף רגלו השנייה נשענת על הקרקע, בידיו שני גביעים מוזהבים בצבע צהוב, והוא מעביר מים מגביע אחד לשני מבלי שנופלת לו אף טיפה. מחזה מרהיב זה בעצמתו ובפשטותו מייצג את המתינות האינסופית ובריכוז המלא והמודע למי-החיים. ולאחריות המלאה על מי-חיים אלו. מי שמכיר את המים ומי שמכיר את האדמה, מי שמעריך כל טיפה ייצור מהלך הרמוני של זרימה בתוכו: אנרגטית, רגשית, מחשבתית וגופנית. ובכך הוא יאפשר לכל חלקיו הפנימיים ולכל מה שנמצא סביבו בעולם , הזנה, תמיכה, ותנועה. כך שלהכל יש מקום כשנמצאים במצב התודעתי המופלא הזה.

מדוע אם כן המלאך הנהדר הזה ממיר את עצמו לשטן הנוראי הזה. כי כשהוא נמצא בקשב מלא הוא חושף את עצמו לכל מה שיש, הוא מאט את קצב הלב במידה כזו שהוא מצליח לשמוע את רחשיו של הדשא ואת צלילי קרני השמש במסעם אל כדור הארץ. כך שהוא חייב לפגוש את הכל, להכיר את הכל, ולטעום מהכל על מנת שיוכל לממש את האיזון הזה במלוא האחריות ובמלוא המימוש. דווקא בגלל שאנחנו מהווים מרכז כל כך חשוב לאיזון ואחריות בעולמינו הפנימי והחיצוני עלינו לפגוש את הכל ולא להימנע. ולזכור תמיד שיש לנו את חופש הבחירה לאן לנתב את האנרגיה הזאת.

 

רק מי שמכיר את הפיתויים של העולם:

עצמה, כח, ידע, חומר, אידיאולוגיה, ותשוקה יכול לנתב אותם בחכמה ולאהבה.

 

הנזיר מודע לכך שהוא יכול להתמכר לעוצמה כאילו היא שלו, כאילו הוא זה שהכניע את האריה, ולא האריה מסר את עצמו אליו. השטן מודע לכך שהוא יכול להתמכר למה שיש לעולם להציע, כאילו הכל שלו ולא כאילו זה ניתן לו בחסד. 

 

המסע מתשעה באב לטו באב הוא מסע של אחריות, של מימוש עוצמת הבחירה האישית מתוך הכרה שאנחנו בעלי אחריות מלאה על מה שניתן לנו באהבה.

תהיה זו הארץ הזו על יושביה

יהיו אלה החיים האלה על כל מי שאנחנו בהם.