.jpeg)
ההבדל בין מוּדָע למֵיּוּדָע: | טלי אפל
להאזנה לחצו כאן
בני אדם שואלים שאלות
אולי התופעה הכי מייחדת את בני האדם היא היכולת לשאול שאלה.
מתוך השאלה מתגלה משאלה / כמיהה להבין יותר, להיות יותר.
השאלה היא החריגה של האדם מהידוע לו כבר.
מה זה? למה זה? איך זה? איפה ולאן זה?
השאלות המרכזיות שמתוכן נגזרות כל שאר השאלות.
השאלות הגדולת של החיים, נענו עד כה על ידי שלושה זרמים מרכזיים של מחשבה: דת. מדע. רוחניות.
נהוג לחשוב שפילוסופיה היא המקום שבו שואלים את השאלות ומנסים לתת את התשובות. אבל התשובות תמיד יתחלקו לשלושת זרמי המחשבה : דת, מדע ורוחניות. שאילת השאלות היא פילוספיה - התשובות הן:
פילוסופיה של הדת, פילוסופיה של המדע ופילוסופיה של הרוחניות.
כל זרם מחשבה כזה, גוזר מהפילוסופיה שלו עקרונות וערכי חיים המתורגמים לפרקטיקות ופעולות. כל הזרמים שואפים לעזור לאנושות להתעלות למקומות שהם מעל למה שמוכר. מלחמות-על נוצרו מויכוח על התשובות. אבל השאלות אותן שאלות והנסיון לתת מענה, משותף לכולם. היה עדיף ללמוד בסקרנות וליצור שיתופי פעולה בין זרמי הפילוסופיה הללו. הרצון להתעלות, יצר תחרותיות ומאבקי שליטה.
על פי רוב בני אדם מסתפקים בללמוד ולאסוף ידע שכבר נאסף, שכבר כתוב ומתועד ומועבר על פני הדורות בכל המדיות שהיו קיימות מאז ועד עכשיו. אומר החוקר נח הררי, שהיום אנחנו בעידן המידע. ומי שמחזיק במידע שולט בעולם. ויתרה מכך, היום יש בידי בני אדם, את הידע לגלות ולהשפיע על מה שקורה בתוך ראשו של אדם. וכמובן שמי שמחזיק בידע הזה, יכול אף ליצור זן חדש של בני אדם. זן המשלב אינטילגנציה מלאכותית. וזה נכון. אבל אנחנו נמצאים בעידן המידע מאז ההיסטוריה הידועה והמסופרת לנו. של כמה אלפי שנים. מידע הוא המטבע שאיתו יכולנו להבין איך המציאות החומרית פועלת וכיצד אפשר להשפיע עליה, לשלוט בה, ולנתב אותה לצרכים הקיומיים של האדם. ובכל דור אנחנו משתפרים ומעמיקים את היכולת הזו.
כשאתה אוסף מידע אתה מיודע. בוודאי שאתה יכול להשתמש בו. עד גבול המידע שיש לך. ואכן המח האנושי מסוגל לאסוף מידע אדיר. אנחנו יודעים הרבה דברים היום על היקום, על גוף האדם, על כדור הארץ וכיצד לנצל את המשאבים שלו, על בני אדם בחברה. ומי שמחזיק במידע יכול לבצע הרבה דברים. ואף יכול לשלוט במשאבים ולנצל אותם לטובתו (לטובת הרעיונות שהוא מאמין בהם).
אבל כל מה שיש לאדם עד כה, זה מידע שהוא אסף - כמה שזה מרשים,
זה עוד לא מגרד את מה שבני אדם באמת יכולים לעשות,
וזה להיות מוּדָעִים
נכון שאדם , בגלל האונה הקדמית שלו יכול לנתח דברים, לסדר דברים בסדר לוגי, להפעיל ולבנות מכשירים אף לפצח את האטום. אבל זה עדיין לא עושה אותו מודע. כמה רחוק הגיע המדע, כמה רחוק שהגיעה הדת, הם בעצם בנו מאגר מידע והעבירו אותו הלאה (כמובן עם מידורים לצורך השליטה וההשפעה).
הדת למשל רוצה להיות גשר בין האדם למציאות הרוחנית. ולצורך כך היא בנתה פרוטוקולים: אם זו תפילה, אם זה טקס על מנת להביא אנשים למצב תודעתי מסויים. אבל ברבות השנים הפכו הפרוטוקולים האלו לעיקר ולא לאמצעי, ושומשו לצורך שליטה ופיקוח על בני אדם. את הדת החליף המדע בעידן המודרני. אבל בהרבה מובנים אין בניהם הבדל משמעותי.
הדת מחפשת את האמת העליונה
וגם המדע מחפש את האמת המוחלטת.
הדת מסבירה בדרכה את המקור להיווצרות החיים ואת פועלם
וגם המדע מסביר בדרכו את המקור ואת פועלם של החיים.
ככה או ככה, בריאת העולם על ידי אלוהים או המפץ הגדול, לא משנה הרבה לאדם היומיומי שאנחנו. שניהם נמצאים מעבר לטווח התפיסה שלנו. אנחנו לא באמת יכולים לחוות את רגע הבריאה, או להרגיש אותו בתוכינו. אנחנו לא מכירים בו. אנחנו מיודעים לגביו, לימדו אותנו את שני הסיפורים הגדולים האלו. אז אנחנו יכולים לחזור עליהם. ויכולים להסכים או לא, בהתאם למידע שאספנו והטביעו בנו לאורך השנים. תלוי גיל, מעמד סוציו- אקונומי, סביבת חיים, מגדר וכל הנתונים הסוציולוגיים המוכרים. הקהילה הדתית והקהילה המדעית עוסקות בלספק מידע שלם על איך ומה קורה כאן. ואי לכך הם שניהם עסוקים במידע.
מיודעות ומודעות אינן אותו הדבר.
הזרם הרוחני מאז ומעולם לא התעסק במידע
הוא התעסק במודעות.
להפוך את המכונה האנושית הזו ולהחזיר אותה אל רגע הבריאה. רגע שעל פי המסורות האלו מתקיים בכל רגע נתון, וניתן להתחבר ולחוות אותו , אם רק נהיה פנויים לזה. מרבית הזמן שלנו עסוק באיסוף מידע , מיחזור של מידע, והפעלתו בעולם. מי יותר. מי פחות. הרבה אנשים אוספים מידע רק בשלבים הראשונים של החיים ואז ממחזרים אותו. יש אנשים משכילים שלומדים עשרות שנים, אוספים עוד קצת ועוד קצת. אבל האיסוף של מידע במיוחד אם אתה רציני בעבודה שלך הוא עבודת נמלים, ועל עניין אחד אתה יכול לעבוד כל חייך כך שבסופו של דבר גם האדם שקיבל פרס נובל יש לו הרבה מידע באיזור מאוד ספציפי והוא יכול להיות די בור באיזורים אחרים. נוצרה הילה מסביב לשאיפה להיות מומחה במידע מסויים. והיא אכן מרשימה, אך בעיניי אינה מספיקה.
מודע הוא אדם הנמצא במצב תודעתי אחר. הוא לא אדם בעל כמויות של מידע וכישורי ביצוע.
הוא אדם שחורג ממכונת איסוף המידע שלו. ואי לכך יכול להשתמש בה כרצונו ובמלואה.
הוא אדם שאם יגביר את המודעות שלו, יהיה מסוגל להביא את המערכת הגופנית-המנטלית שלו לחוות ולראות את החיים דרך חווית החיים של בעלי חיים, צמחים, להיות מחובר למהלכי האדמה והמים.
המיודע יכול להסביר על מים אבל הוא לא חי מים. אנחנו מתייחסים להיותנו בחיים כמובן מאיליו, כמשהו שדבוק למכונה הגופנית באופן שהוא אינהרנטי (פנימי). אנחנו חיים את איסוף המידע הזה וחושבים שהוא החיים. אבל זה רק המידע. והוא לא היה נאסף אם לא היינו קודם- חיים. החיים קודמים למידע.
המידע נאסף על גבי שכבת החיים הפועמת. מליונים רבים של שנים של מידע שנאסף וכולו מקודד בתוך הגוף שלנו. מהאמבה הראשונה ועוד הרבה לפני כן, מהמפץ הגדול. כי אנחנו, המכונה הזו בנויים מהחומרים האלו שראשיתם בבריאת העולם. כשכל כך הרבה מידע נאסף ונדבק על שכבת החיים, אנחנו התבלבלנו לחשוב שאנחנו זה המידע הזה. ואנחנו עסוקים בלי סוף בלהכיר אותו ולהשתמש בו כאילו הוא אנחנו.
להיות מודע פירושו להתחבר אל אותה שכבה הנקראת חיים. אותו זרם בלתי פוסק של אנרגיה שנמשך על פני כל מליוני השנים האלו וממשיך וימשיך. מתכסה באינסוף צורות של קיום.
אבל צורה וקיום אינם אותו דבר.
מודע הוא אדם המסוגל לחוות את החיים בגולמיותם.
מיודע הוא פשוט ספרן.
מודע הוא אדם, המסוגל לגשת לספריה ולהוריד את המידע הרלוונטי לו. בהיותו מחובר לחווית הקיום שעל גביה נאגר המידע. הוא מסוגל לנוע בחופשיות בחייו ללא תלות במידע ועם שימוש חופשי במידע.
גישתו למידע שהוא מחוץ לסיפור הפסיכולוגי סוציולוגי שלו היא בלתי מוגבלת.
אין כל ספק מנוקדת מבט זו, שכדאי לגדל ולחנך דורות של בני אדם המפותחים בתודעתם לרמת מודעות. ומשם לגשת אל עולם המידע. זה יבטיח לנו שימוש נכון, חכם, מחובר, יעיל ומיטיב לכל הכדור ובני האדם.
סדרם הנכון של הדברים לפיכך, היא לשים את המאמץ למודעות במקום הראשון, ומשם לפעול במודעות דרך הגשרים שיצרו הדת והמדע בינינו לבין עצמנו, בינינו לבין אחרים, בינינו לבין החי והצומח וכדור הארץ, ובינינו לבין המציאות הרוחנית שהיא בעיניי ביטוי נרדף, לשכבת החיים הקודמת למידע.
הבינה המלאכותית היום שואפת לפרוץ את גבולות המכונה
כדאי לנו לראות כי זוהי פשוט תמונת מראה למה שבני אדם יכולים להשיג
והיא האפשרות לפרוץ את תוכנת המידע שלנו.
ולהפוך ליישות מודעת במלאותה.
תוֹדות
א
החיפוש אחר מורים התחיל אצלי בגיל מאוד צעיר. בדיעבד אני רואה כי המורים שחיפשתי היו א.נשים שנראו לי בעלי מסירות מיוחדת לדבר שאותו הם מלמדים, אחר כך ראיתי כי חלקם היו גם א.נשים שהם בעלי מסירות בכלל בחייהם. כמו למשל המורה שלי להיסטוריה בתיכון. שאהבתה לתיאטרון הביאה אותנו להמחיז מערכונים על המהפכה הבולשיביקית ברוסיה תוך שאנחנו מתגלגלים מצחוק. עד עכשיו אני זוכרת את פרטי המהפכה רק בגלל התלהבותה לעניין ואלינו.
כל שלב בהתפתחותי הפנימית חיפש את המורה שיקח אותי מעבר למגבלות שלי, מעבר לתפיסות שלי. מורים היו גם א.נשים שפגשתי במקרה וגם כאלה שחיפשתי במכוון. מורים היו דמויות בספרים, סופרים וכאלה שכבר מזמן אינם. אבל תמיד תמיד הרגשתי שיש גבול למורים האלו. גבול התודעה שלהם ושלי. הידע יכול להיות רב אבל המןודעות מוגבלת. האגו תמיד הגביל, העיסוק בערך העצמי, בהצלחה ובמבטם של אחרים. הגביל אותי ואותם.
ואז פגשתי את סדגורו- הוא זה שפקח את עיניי לההבדל הכל כך עמוק בין להיות מיודע ללהיות מודע. זו הפעם הראשונה שבה חוויתי את השוני בין מי שבקיא בדרכים לבין מי שהולך בה.
בין מי שכותב ומדבר לבין מי שחי ונושם. זו היתה הפעם הראשונה שהבנתי שלחיות את החיים זה לא לדעת איך לחיות אותם, זה לאבד את עצמי בתוכם. אני מרגישה שאני רק בתחילת דרכי, שהמודעות שלי נפתחת יותר ויותר. אני לא יכולה לתאר את הכרת התודה שלי למפגש הזה ואליו. מי יתן ואחצה את הגבול של הדמיון שלי. מי יתן ואפקח עיניי סוף סוף.