הרבה כבר כתוב ומדובר על התמכרויות ועדיין הדעה הרווחת היא שהתמכרות היא דבר השייך לאנשים לא מתפקדים חלקם ברחובות וחלקם הורסים משפחות. לפעמים מדברים על התמכרויות כאיזה ביטוי לפוסט טראומה עמוקה ושהטיפול בה שייך למוסדות גמילה.

מפחידים של המדינה או של העשירים.

​

ככה או אחרת יש איזו הסוואה לגבי התמכרות

 

כשהאמת לאמיתה היא שיש לפי דעתי מעט מאוד אנשים בעולם הזה שלא מכורים.

אולי כי זה נח לנו לא לחשוב על עצמינו כמכורים,

אולי אנחנו מעוניינים לבדל את עצמינו מאותם אנשים בעייתיים במרכאות.

ואולי אנחנו לא מבינים בכלל מהי התמכרות.

יהיו סיבותיה אשר יהיו, אני חושבת שהתמכרות היא פתרון של המערכת הרגשית שלנו ולא הבעיה.

ואני חלוקה על הרעיון שהתמכרות היא סוג של אסקפיזם לאנשים שלא רוצים להתמודד עם המציאות

הייתי יותר נוטה לחשוב שרובינו מכורים דווקא בגלל הרצון שלנו להיות מחוברים והקושי שלנו להתחבר

ושההתמכרות מהווה גשר בחיבור הזה.

מאפשרת לנו כמה שזה נראה מוזר-  להיות נוכחים.

​

האם לא ברור לנו שכולנו מכורים? 

 

האם אנחנו לא מכורים לחומרים? (סוכר, גלוטן, קפה)

האם אנחנו לא מכורים לצפייה (בינג', טיקטוק, חדשות)

האם אנחנו לא מכורים לרשתות החברתיות (פייסבוק, אינסטגרם, טוויטר)

האם לא מכורים לקניות? (בגדים, אוכל, מוצרי טיפוח)

האם אנחנו לא מכורים למשחקים ברשת?

האם אנחנו לא מכורים לריגושים? (מין, ספורט אתגרי)

אנחנו אפילו מכורים לוול ביינג (סדנאות, מורי בריאות, ביגוד, מזון)

מכורים לעבודה, לניקיון, למערכות יחסים...

 

שלא נדבר על מספר האנשים הממש נורמטיביים המכורים למה שמאוד נח לחברה המערבית לקרוא סמים כדי להסיט את המבט מעצמה (סיגריות, אלכוהול, גראס, קוק, ועוד).

אני לא רוצה לבלות את מעט המילים שיש לפורמט הזה כדי למנות עוד ועוד לרשימה.

אף אחד לא לוקח אותנו למוסד גמילה, אף אחד לא עושה לנו התערבות משפחתית, כולנו מכורים ולכן אין מי שיעשה התערבות. המקסימום שאנחנו מגיעים אליו זה לעשות משא ומתן על הכמויות במיוחד כשאנחנו רבים עם הילדים שלנו. אבל זה בעיני דומה למשא ומתן שמנהל עם עצמו המכור להרואין אם לקחת מנה אחת או שתיים. 

 

אני גם לא באה כאן להוקיע את ההתמכרות

 

אלא דווקא לפתוח את הסקרנות שלנו לגבי האופן שבו היא פועלת בתוכינו והנושאים המאוד מעניינים שהיא מעלה כמו החופש שלנו, הצורך שלנו באינטימיות, המלכוד שאנחנו נמצאים בו והאפשרויות שלנו להגיע ליכולת בחירה בחיינו. התובנה שלי לאחר הרבה שנים של התמכרות היא: שככל שאני סקרנית יותר לגבי עצמי, ככל שאני מרשה לעצמי להקשיב, להתבונן כדי לגלות את עצמי ולא כדי לשנות לתקן לנהל או לסדר את עצמי ככה האפשרות שלי לבחור את דרכי הולכת וגדלה. כך שאין לי שום צורך לשפוט את ההתמכרות כי ממילא שיפוטיות וביקורתיות מאז ומעולם רק הגבירו התמכרויות.

 

האם היינו צריכים את כל הדברים האלו אם היינו נינוחים עם עצמינו? האם אלה לא אנחנו שנמצאים בחופשה על חוף ים וחושבים מחשבה כמו: אני לא צריכה כלום מספיק לי שמש מים וקצת אוכל?

הסנריו של חוף הים מסמל לא רק את הכמיהה לחופש אבל הרבה יותר את הכמיהה לחיבור. אני לא צריכה שום דבר שם לא מפני שאני חופשיה אלא מפני שאני מחוברת לעצמי ומסופקת, אני מחוברת לעולם ולטבע העולם, אני מכילה את עצמי ואחרים בנינוחות. 

​

אם כך, ההתמכרויות שלנו בעיניי מייצגות את הכמיהה הזאת לחיבור, לאינטימיות.

 

יש משהו בחיים האלה שאנחנו חיים שמנתק אותנו מעצמינו ומאחרים ומהעולם וההתמכרות מאפשרת לנו את החיבור הזה או כך אנחנו מקווים, רוצים אין לנו את האנרגיה לעשות את כל מה שהתחייבנו לעשות אז ההתמכרות נותנת את האנרגיה הזאת, אין לנו מוטיבציה ותשוקה לכל מה שבנינו ובחרנו אז ההתמכרות עושה את זה עבורינו. אז יוצא מכך, שההתמכרות אינה בריחה, 

 

האופן שבו אנחנו חיים הוא בריחה וההתמכרות היא הנסיון שלנו להתחבר

 

העולם המערבי ברובו מכור, כך אני טוענת אף על פי שאין בידי מספרים סטטיסטיים אבל בהינתן רשימת הדברים שמניתי והכללתם תחת הכותרת התמכרות אני לא חושבת שמחקר נחוץ לנו.

יש גם משהו בקהילה המדעית ובעקרונות השפה שלה שניתקה אותנו מההיגיון הפשוט, מהיכולת המוטבעת בכל אדם ואישה, היכולת פשוט להתבונן, היכולת להיות מודעים.

הנחת היסוד שלי היא שאין זה משנה למה אתה מכור (פסיכולוגית אולי זה משמעותי למה אדם מסויים מכור דווקא לאוכל והשני לחדשות), מנגנון ההתמכרות הוא זהה בכולם רק מושאי ההתמכרות יכולים להיות שונים.

 

אם אנחנו מקבלים על עצמינו את ההנחה שכולנו מכורים, לא יהיה נכון לרדת לרזולוציות של פרטנות יתר לגבי המושאים. היום בכל מקום אפשר למצוא קבוצות למכורים מסוגים שונים אבל בעיניי זה מבטא בעיקר צורך של שייכות ותמיכה של המכורים הדומים להם. בכלל ההנחה הגורפת של קבוצות אלו היא שהתמכרות היא לכל החיים, אולי זה טוב במידה מסויימת לאדם לקבל את עצמו אבל כחברה זוהי אמונה עצובה מאוד

אם כולנו מכורים וכך נישאר, זהו סימן לחברה מתפוררת.

 

המאפיין של האדם המכור הוא: זה כל אחד

 

רוב האנשים המכורים (אנחנו) קמים כל בוקר לעבודה, מקיימים מערכות יחסים מלאות, מגדלים ילדים, נפגשים עם חברים יוצאים לחופשות וקמים ממושבם כדי לפנות אותו לזקן המתקשה לעמוד באוטובוס.

אם אנחנו מוכנים להודות בכך שהתמכרות אינה שייכת לאנשים זרים ובעייתים אחרים, אז התמכרות היא פשוט דפוס רגשי שאנחנו מסובכים בו. בין היתר מדברים על כך שהפתח ליציאה מהתמכרות היא ההודאה שאני מכור. אבל זוהי הודאה מאוד אישית, רק אתם יכולים להודות בזה בפני עצמכם, אף אחד הרי לא יעמוד ויעשה לכם התערבות, להיפך התרבות מסביבנו מעודדת את ההתמכרות הזאת ומסווה אותה ממש כמו גאזלייט שמדובר בעצם בשפע. אם אני חייבת לשמוע מהילדים שלי כל יום בווטסאפ המשפחתי הרי בקלות אפשר להסוות את זה לתקשורת מקרבת בתוך המשפחה - עידן של שפע בתקשורת.

אם אני יכולה לשתות שש כוסות קפה ביום בעבודה זה רק משום שהמקרר של החברה פתוח והחלב נשפך בו כמו זהב וזה כבר א׳ ב׳ בארגונים המכבדים עצמם כתומכים בעובדים. אם אני יכולה בהודעה אחת להזמין כמות קאנאביס אינסופית (ואין לזה שום קשר לחוקיות המוצר הספציפי הזה) זה סימן לחופש.

אם לרוץ כל יום עשרה קילומטרים אפשרי לי זה סימן לבריאות.

 

וכמובן שכל אלה הם סימנים לשפע, היום אנחנו יכולים להגיע כמעט לכל דבר יחסית בקלות.

וזו כאן בכלל לא הבעיה

 

העניין עם התמכרות הוא לא במה אני משתמשת, אלא, מתוך מה אני משתמשת. 

 

ברגע שאני מתחילה להיכנס למוטיבציות שלנו, שם נחשפת ההתמכרות. אני יכולה להתכתב כל היום עם החבר שלי, השאלה היא מתוך מה אני עושה את זה. אני יכולה לעשות כושר שלוש שעות כל יום, השאלה היא מתוך מה אני יכולה להיות צמחונית, טבעונית ומקפידה על תוספי מזון טבעיים השאלה היא שוב, מתוך מה אני עושה את זה. גם האמא שרבה עם ילדיה על המסך יכולה להיות מכורה למסך, לא מפני שהיא צופה בו, אלא דווקא משום שהיא מתנגדת אליו כל כך. העיסוק הטורדני שלה במסך הוא גם סממן להתמכרות למעשה, כשמסתכלים על התמכרות במובן זה, זה בכלל לא משנה מה אנחנו עושים וכמה, אלא מה מניע אותי כאן.

 אם אני נעה מחרדה, לחץ, חובת הוכחה, אשמה הרי שאלה מוטיבציות שמהוות קרקע טובה להתמכרות.

 

ברגע שאנחנו מוכנים להסתכל על המוטיבציות שלנו זה אומר שנפתחה

בנו הקשבה לא שיפוטית לעצמינו.

 

כי התגובה המיידית בדרך כלל היא הגנתית : ״אני לא מכורה״, ״או זה נורא אני כן מכורה״ זה לא נורא, זה לא רע, זה בסדר. אם נפתח את הסקרנות שלנו לדבר נגלה עולמות מופלאים בתוכינו, נגלה כיצד החומרים האלה פועלים בתוכינו ובעיקר נגלה שמאחורי כל זה יש כמיהה מאוד עמוקה לחיבור. כשאני במדיה החברתית אני שואפת לחיבור לאנשים, לחברה, כשאני עושה ספורט אני שואפת לחיבור לגוף, לתנועה, כשאני מחכה לסמס מהנכדים שלי אני כמהה לחיבור משפחתי, כשאני שותה או מעשנת אני כמהה לחיבור תקשורתי או כמהה לשקט שלי עם עצמי שאני אוכלת אני מבקשת חמלה ונחמה.

 

הבעיה עם התמכרות היא שהיא בסופו של דבר לא מביאה אותנו אל החיבור.

 

היא מקשרת אותנו לרגע ואז הנתק נחווה חזק יותר ומשם אני אחזור שוב ושוב אל השימוש במטרה לחזור להרגיש את החיבור. ומכאן הדרך לקומפולסיביות (כפייתיות)  היא קצרה. כיוון שסגירת מעגל הסיפוק  ותחושת החיבור דרך שימוש בעזרים חיצוניים הוא תמיד מוגבל בזמן, וכמו כן חומרים אלו דורשים השקעה אנרגטית מצידינו על מנת שיתפרקו בגופינו ונפשינו ואנרגיה לסילוקם מהמערכת. מה שהתחיל כרצון לחיבור הופך לפחד מהניתוק, מהניתוק מעצמך, אתה מרגיל את עצמך שבינך לבין העולם יש חלל ריק שאתה לא יכול לשאת. החלל שבין הודעת טקסט לתשובה ~ החלל בין סיגריה אחת לשניה ~ החלל שיש בין פעילות אחת לשנייה שבה אני לא עושה כלום ~ המעבר מהעבודה לבית, מהילדים לזוגיות ומהזוגיות לעצמך ~  החלל בין ארוחה לארוחה ~ וכן הלאה... 

 

אותו אלמנט שאנחנו רוצים למגר - הריק, החלל של הנפרדות בינינו לבין עצמנו והעולם

הופך להיות פי כמה יותר מורגש והגשרים החיצוניים שמצאנו לעצמינו רק הופכים

להיות יותר ויותר דומיננטיים בחיינו.

 

בשלב הראשון אני לא ממליצה להפסיק שום דבר מהפעילות שאנחנו עושים. בשלב הראשון הדבר הכי טוב ונכון לעשות בעיניי זה פשוט להתסכל על עצמי, להכיר את עצמי, להיות סקרנית כלפי עצמי כי בסה״כ בסופו של דבר מדובר במערכת היחסים שלי עם עצמי. ההנחה שלי היא, שככל שאדם נוכח פעיל במה שהוא באותו הרגע כך הוא מקבל את זכות הבחירה שלו מחדש. זכות זו קיימת עבורינו בכל רגע ורגע אבל איננו פנויים אליה, אנחנו עסוקים בהתנהגות הקומפולסיבית. אנחנו נמצאים בנתק מסויים כיוון שהשימוש עצמו בכל אותם עזרי גשר מעורר בנו גם חרדה, אשמה. השימוש בהתמכרות תמיד מלווה בסוג של  מאבק, מצד אחד המכורים שאנחנו תמיד נראה בהתמכרות גם סוג של חופש, או הצהרה של חופש לאכול מה שבא לי, לעשן מה שבא לי, לעשות ספורט כמה שבא לי, לצפות כמה שבא לי ועוד. מעין רצון להרשות לעצמינו את כל החופש להשתמש בשפע שניתן לנו. במיוחד מפני שאני חושבת שרבים מאיתנו מרגישים שלמרות החופש אנחנו מחוייבים לכל כך הרבה דברים וחלה עלינו חובת הוכחה כל כך גדולה שאנחנו רק רוצים להשתחרר מזה, ומאידך הקומפולסיביות (הכפייתיות) יוצרת אשמה והסתרה. ורצון לשחרר את עצמינו מזה.

 

המאבק מייצר מתח עודף שמגביר את ההתמכרות

 

לכן בודאי שזה בסדר שנשתמש, אלה החיים שלנו והם לגמרי ברשותינו. הרעיון הוא פשוט להחזיר אותנו לעמדת הבחירה. ואין בחירה בלי מודעות, ואין מודעות בלי נוכחות. איך אוכל לדעת מה כאן הוא מבחירה ומה לא, איך אוכל לזהות מתוך מה אני עושה משהו אם לא אקשיב היטב היטב. 

 

ההקשבה הזו היא תחילתה של אינטימיות ותחילתה של האינטימיות הזו היא

התחלת הגשמתו של החלום הגדול ~ החלום והכמיהה לחיבור.