על עבדות וחירות וחוזר חלילה- מיומנה של מכורה:

כמי שמחשיבה את עצמה אדם מכור סליחה כמי שיודעת שהיא בן אדם מכור, משתמשת או לא, סיגריות קפה סמים מסך מתוק לחם מחשבות ,,,

וזו רק רשימה שיוצאת לי הכי בשלוף,

( כן.. אני לא לבד.. אני יודעת. כן.. you love me אני יודעת).

אני מכורה כי בכל רגע נתון אני יכולה לשלוח את ידי לדברים האלה ועוד וכל יום אני מנסה שלא... ( כמעט). והבעיה היא לא זה שאני יכולה לשלוח, וגם לא זה שאני שולחת במודע או לא במודע את עצמי לשם. אלא שאני מקווה לחשוב שאם הייתי המנהלת הבלעדית של המערכת גוף נפש שלי, הייתי פועלת אחרת. אבל מה שהבנתי בדרכי בחקר החיים האלה ( אי אפשר לחקור בלי לחוות את הדברים) זה ש-הלשלוח יד לדברים האלה, זה בדיוק להחליט שאני לא המנהלת.

לא בא לי מוצפת בכל הדברים האלה של החיים, שאני בחרתי, שאני רוצה, שאני עושה, שיש לי עוד לעשות,

הכל אני

אבל לא בא לי

אני מתפטרת לרגע עם השוקלד בפה...

הגוף שלי יעשה את המשימות שלי אבל אני ,

בנופש בטן -גב בראש המעושן שלי צפה על פני גלי תקתוק השעון

שאני לא שומעת כי אני

התפטרתי...

המסך אוכל לי את הראש אבל זה מה שזה לחתוך את הראש הזה לא לחשוב הכל לא לשמוע הכל לא לראות הכל לא להרגיש הכל יש כאלה שמרגישים הרבה פחות, אני חושבת.

אני חושבת שנמצא שאלה שחיידק ההתמכרות נמצא בהם , הם בדרך כלל יהיו אנשים שמרגישים הרבה.

טוב אני גם כבר מספיק מודעת בשביל גם להרגיש את הווֶנְטָה הזו בפנים של הסטרס כשאני מתפטרת לי . פלופלור שמטרטר לי בסיבובים בחזה ובראש. היא יותר מורגשת כשאני- הִתְפֻּטַּרְתִּי.

היחסים של המכור ( אני) עם מושא ההתמכרות ( הרבה כאלה)

הם תמיד יחסי אהבה שנאה ( בנימה תיאטרלית כמובן)

למרות שאולי הייתי קוראת לזה יחסים מורכבים ( בנימה פסיכולוגית כמובן)

או שהייתי קוראת לזה קונפליקט ערכי ( בנימה אידיואלוגית מהפכנית כמובן),

המאבק בין החופש לשיעבוד.

ואל תספרו לי שהחומרים הממכרים הם השיעבוד

חצי מהזמן לפחות, החומרים הם המשחררים מהשיעבוד של החיים האלה שלנו.

המאבק האזרחי בין זכות לחובה:

מפלגת ״זכותי לאכול מה שבא לי!!״

המאבק לשחרור

המכור( אני) נאבק לשחרור

מבקשת הקלה מהקושי להכיל

להכיל את החיים האלה

שהוא המכור ,כלומר אני, רוצה לחיות אותם במלואם.

אבל זה קשה הרבה פעמים

אז הוא מצמצם ערוצי קליטה

ממקדת את עצמי באותו הדבר שהכנסתי לפה,

בלעתי עם העיניים,

ונשמתי נשימה מעושנת עמוקה.

המאבק הבלתי אפשרי כאילו

בין ניתוק לחיבור

להסכים להרגיש הכל.

לא את ה- הכל של החומר

אלא את ה-הכל שהוא אני.

את כל ה׳ אני׳ הזה

וכל מה שאני סופגת , נושמת, חושבת, מרגישה, פועלת.

הדברים האלה שאני מכורה אליהם הם חלק מהנסיון שלי להתחבר וגם באותה נשימה חלק מהמאמץ שלי להתפטר.

לא הבטחתי לך זר של שושנים זה understatement.

אז ללמוד להתחבר במלואי ולהישאר משוחררת במלואי

זה יהיה הרגע של סיום השיעבודים.

ה-מותר לגעת בהכל

וה-זכות להשתחרר מהכל

בכל רגע.