מי אני? מה אני? ## גירסה זמנית##

#---------מצב עריכה פעיל---------#

מאז שהתחלתי לחפש את עצמי גיליתי, שעד שמגיעים אל העצמי הזה עוברים דרך הרבה, מלא, כל מני שכבות של ״כאילו עצמי״ ואני מקלפת את השכבות שלי כבר 40 שנה (ולא, לא נראה שהגעתי עוד אל המקור:)

בגיל 8 עמדתי בחדר שלי והרגשתי פתאום משהו חזק בחזה כאב לי נורא לא יכול להיות שזה כל מה שיש, זה היה ממש כמו צעקה

הרגשתי בבת אחת את כל המעמסה הזו, של החיים האלה, הגוף שלי כאילו ידע את כל מה שהוא כבר יעבור ועבר זה באמת כאב

אבל גם הרגשתי איזו נחישות שיודעת בבהירות שזה לא הכל וטוב שכך

אפשר להסתכל על זה ולחשוב : מה מביא ילדה להרגיש את זה? להרגיש איזה רגש של דאגה אליה. אבל איזה מזל, אני חושבת, שהיא קלטה את זה כל כך מוקדם כי מאותו הרגע התחיל סיפור נוסף בחיי

סיפורה של ה-אני- שמחפשת את עצמה

בפנים ובחוץ בכל מקום. החיים בחוץ היו סיפור הכיסוי לסיפור האמיתי , אבל לא הרבה דברים נראו לי הגיוניים ,אפילו שכולם עשו רושם של יודעים את החוקים. הכל הרגיש הפוך, מורעש, לוחץ. לא רק שלא מצאתי את עצמי בשום מקום. הייתי צריכה גם ללמוד מהר ותוכ תנועה מה שלילדים ואנשים אחרים זה בסיסי. נכשלתי כל יום, שנים.

וזה סיפור שהסתרתי בתוכי מי שנולד וחי לתוך המציאות של הורים מהגרים (עולים) , ישראל הנאבקת על קיומה תמיד, וגם מאבקים בכיתה, אמא חד הורית יחידה איתי, בחווית הישרדות קבועה וגם מייאשת ( ואני חושבת שהסיפור שלי מיוחד וגם לא מיוחד ) אז הסיפור על ה״מי אני?״ ממש לא רלוונטי אולי מוזר שילדה במקום שהייתי, תשאל שאלה שהיא כלכך פריוולגית

היה נהוג אז (אולי גם היום) לחשוב שמי מחפש את עצמו כנראה יש לו כסף ומשעמם לו בחיים כי למי יש זמן ומותרות לחשוב מחשבות.

אז כסף בטח לא היה לי והילדה שהייתי אולי היתה שמחה שיהיה קצת יותר שקט משעמם בשבילי השאלה הזאת היתה עניין של השרדות

שמעתי אז פעם מישהו זורק, שבעיתונים של ניו זילנד, הכותרת הראשית מדווחת על כבשה שחצתה את הכביש ועשתה קונצים לניוזילנדים החמודים. הרגשתי שהעיניים שלי גדלו בקילומטרים כשניסיתי חזק להעתיק את עצמי לשם (!Beam me up Scotty)

בראתי עולמות נפלאים בתוכי כשהייתי ילדה ונבלעתי לתוך ספרים האמנתי לכולם עד היום אני מאמינה הכל אמת,' הכל קיים.

כי מה הטעם לקרוא, לראות, לפגוש משהו או מישהו אם אני לא לגמרי שם אני לא חושבת שהכרתי את האפשרות של להיות רגל פה רגל שם זה היה כואב לגלות שלא כולם, (ממש לא כולם) כך

ארבעים שנה בינתיים אני מחפשת את עצמי במודע וגם לא במודע

הסיפור הפנימי של האני שמחפשת את עצמה הוא כמו הסיפור שאינו נגמר לא בגלל שהוא לא נגמר אלא בגלל שכדי למצוא משהו את צריכה להיכנס כל כולך לכל שכבת עצמי שפגשת

אם את מחשיבה את עצמך חפשנית מקצועית ( כמו שבילבי עושה- בגלל זה הקעקוע שלה נמצא אצלי על הגב) את תלכי עד הסוף

עמוק בתוך מציאויות החיים שלי חשבתי הרבה פעמים שזה לא יגמר אף פעם

והרגשתי גם שיש מצב שהסיפור שלא נגמר הוא על זה שבעצם כל הזמן משהו נגמר

הפילוסופים הפוסט מודרניים הצרפתים אמרו שהאני מתהווה ומתפרק בכל רגע במקום ובזמן. הסתכלתי טוב, וזה גם נכון בכל חוויה , בכל הוויה ,אמרתי אולי זאת אני? ואז המציאות נשטפה לתוך העצמי גלים גדולים, גלים קטנים וגיליתי שהאני שלי נהיה פראי כשהים הוא מראה כסופה בימי שרב מכושפים

פרויד אומר שהאני נוצר ממכבש שפועל עלינו מלמעלה ומלמטה הסופר אגו והאיד- המוסר והיצר ניתכים אחד בשני

והאני נכבש כמו בידי נפח המנסה ללהט את הברזל החם בין נוזל למוצק וגיליתי שכשהקרב בין הדחף בבטן שלי לרגשות האשמה מגיע לרתיחה, הכל מותך ואז אני מתחילה מחדש את עצמי, ושזה בהרבה מקומות אותו הדבר.

בודהה אומר שה״אני״ הוא זהות כוזבת זהות היא שקר וכן כשאני נשברת אז אני רואה את האשליה שחייתי כשחשבתי שזאת אני. תמיד יש לי הקלה בסוף לגלות שזה נגמר וגם לא חוסכת מעצמי קללות עסיסיות על השקרים שסיפרתי לעצמי

דווקא קרישנה אומר שיש אני, אני נהדר ברור שכן נשמה מופלאה המתגעגעת לביתה שבמציאות הרוחנית ויודעים עליה אפילו לא מעט שיש לה טבע משולש- קיום נצחי מודעות נצחית ואננדה- אושר נצחי מיחסי אהבה.

טוב געגועים לבית אני בהחלט מכירה...

וגם בקבלה יש מעגל של קארמה ומעגל של חסד אחר כך הבנתי שלצאת מהקארמה זה להיות פנויים לחסד קארמה טובה, קארמה רעה קארמה היא בסהכ זכרונות שאני ממחזרת כבר הרבה הרבה זמן..

ורציתי חסד שיוועתי לחסד

ואני לא צריכה לשכנע אף אחד שחסד לגמרי קיים לא כי כולם יודעים עליו זה פשוט שיש דברים שקורים בחייך שזה ממש לא משנה, אם את העדה היחידה שראתה איך תפילה שלך נענית במלואה

גיליתי גם שכשאת רוצה משהו אמיתי את מקבלת את כל האמת לאמיתה השאלה היחידה היא אם את פנויה להקשבה

המחשבה שיש אני ושיש גם זהויות שמתחזות לאני דימויים של עצמי ואני מאמינה בהן וכל פעם מתקלפת עוד אחת ואפילו שאולי יש אין סוף שכבות... ואז גיליתי פתאום שמי שמקלפת אותן בכזאת חריצות הלו היא- אני בכבודה ובעצמה

מצחיק

ועם כל אשליה שאני ממיסה הנשימה שלי יותר טובה

אחרי ארבעים שנה אני מרגישה שהסיפור של האני המחפשת את עצמה-

זאת שחיפשה אותי כל הזמן

היא בעצם זאת שמשתנה

עכשיו כשאני נושרת את כל עלעלי היא מצליחה לשהות יותר לידי כשאני חשופה ויכולה להכיל יותר את האוויר הקריר על פניי

היא מנסה מאוד לא למלא מיד את החלל ושוהה בתוך הריקות הזו דווקא עם קצת הקלה שמזל שאפשר גם לא להיות במיוחד, אף אחת.

זאת שחפשה סוף סוף מסתכלת עליי כשהיא שואלת מי אני ומה

עכשיו היא יכולה למצוא אותי כמעט בכל מקום ובכל זמן (כמעט) ומה שהכי מעניין בכל זה שאני מרגישה שאני זאת שסוף סוף התייצבה...

..........................................................to be continued#

# מצב עריכה פעיל#