״מי אני?״ די! או בעצם מרבה זהויות- מרבה דאגה:

אומרים ש״מרבה נכסים מרבה דאגה״

ובאמת כשנמצאים במצב הישרדותי קשה ,יש לנו רק בעיה אחת לפתור- לשרוד.

אבל כשאנחנו במצב של שפע, אומר סדגורו (גורו ומיסתיקן הודי) ורוב רובינו נמצאים במצב הזה- יש לנו אלף בעיות. מה נלמד? מה נאכל? איפה נגור? עם מי נתחתן? גלידה וניל פצפוצים או קרמל מלוח?

הבנתם..

מכל הנכסים שיש לנו, יש לנו נכס אחד שהוא הכי משמעותי,

האונה הקדמית שלנו (הניאוקורטקס).

היא המבחינה אותנו מכל עולם החי והצומח.

היא המקור לכל ההישגים המפוארים שלנו, וגם לכל הכשלנות האיומים שלנו, כאן בכדור הזה.

אונה אחת

ולמה?

כי היא מאפשרת לנו, שאלה אחת קטנה:

״מי אני?״

ללא השאלה ׳מי אני׳, היינו מתקיימים ככל שאר החיים בכדור הזה. על פי האינסטינקטים המוטבעים בנו והיינו מתקיימים בצורה הרמונית עם הסובב אותנו. ממש כפי שכל בעל חיים וצמח עושים זאת.

מדהים כמה אנחנו חכמים וכמה גרוע (under statment) אנחנו חיים אחד עם השני ועם הטבע.

היינו מצפים שעם כזאת אונה חכמה היינו יכולים לפתור כבר את הבעיות שלנו, לא?

ה׳מי אני׳ הזה מאפשר לנו לראות את עצמינו מבחוץ.

מאפשר לנו לחרוג מעבר לעצמינו ולשאוף להיות יותר מאשר ייצור חי.

להתעלות מעל לבשר והעצמות שאנחנו.

ואכן האפשרות הזו דוחפת אותנו כל הזמן למתוח את גבולותינו הפיסיים והמנטליים.

אבל משום מה ברמה הפסיכולוגית, האפשרות הזו הפכה להיות חרב פיפיות.

׳מי אני?׳ הפך להיות לחיפוש זהות אובססיבי.

׳מי אני ׳ הביא אותנו להחליף זהויות וליצור דימויים לעצמיות שלנו- דימוי עצמי, ערך עצמי, נראות עצמית, בטחון עצמי,גיבוש עצמי, שלמות עצמית, מימוש עצמי... בקיצור..הבנתם.

׳מי אני׳ זאת המראה המשתקפת לאינסוף כמו בחדר מראות מתעתע.

לא רק שאנחנו לא מצליחים לנוח מהשאלה הבלתי אפשרית הזאת,

אלא שגם בגלל היותינו יצורים חברתיים, היא התעוותה לעוד שתי שאלות נוראיות:

״מה זה אומר עליי?״ ו״מה זה אומר לגביי?״

שתי שאלות מרושעות שמסבכות אותנו בקשרים אינסופיים לכל דבר שצץ בסביבתינו:

״הוא הסתכל עליי- מה זה אומר עליי?״

״היא עזבה אותי- מה זה אומר עליי?״

״גדלתי בירושלים- מה זה אומר עליי?״

״אני אישה? מה זה אומר לגבי?״

״גובהי מטר ושישים ס״מ - מה זה אומר עליי?״

״הוא אמר - מה זה אומר עליי?״

״הוא לא אמר- מה זה אומר עליי?״

השמיים אפורים מה זה אומר לגביי?, העלים מלבלבים מה זה אומר עליי?

מסביבינו עולם שלם של תופעות, גלקסיות אדירות נעות במרחב

ואנחנו?

מתמוטטים ממחשבה קטנה- ״מה זה אומר עליי״

שיגעון!! מטורף!

ראיתם פעם חיטה המתלבטת במי היא ומה זה אומר עליה? אולי בגלל זה חזון ״ויקומו המלפפונים ויכו את הגנן ״ כל כך מצחיק אותנו.

ראיתם פעם חילזון שתוהה מה זה אומר עליו שהוא יותר איטי מלטאה?

מגוחך!

ה׳מי אני׳ הפכה להיות שאלה שבמקום שהיא תבטל את מה שמפריד בינינו לבין הכל,

שהרי אם ה-אני שלי נתון למחשבה ולתפיסה שלי, אז אני חופשיה לעשות בו כרצוני, אני יכולה אפילו לבטל את האני, אני יכולה להיות כל אחד וכל דבר. כמה נפלא!

כמה נפלא להיות שמש שוקעת

כמה נפלא להיות פרחי שדה

כמה נפלא להרגיש נמר בריצה

וציפור במעופה

כמה נפלא להיות אפריקאית, הודית, סינית, אסקמוסית ואינדיאנית שמאנית או ציידת מהעבר.

כמה אהבה אפשר להרגיש אם אני מזדהה ומרגישה את כאבו של האחר. כי אני יכולה להיות בקלות הוא.

אבל למרבה הצער, השאלה הזו הפכה להיות כל מה שמפריד בינינו לבין הכל.

בגלל שהכל אומר עליי ולגבי,

אני מופעלת בלי סוף,

מאויימת בלי סוף.

הנכס האדיר הזה שהביא אותנו לראות את היקום לחלקיקיו הזעירים ביותר,

הפך להיות עול ואיום.

ממש כמו אלה שנעשה עליהם מחקר בארה״ב של שנות השמונים, שזכו בלוטו האמריקאי בחמישים מליון דולר, ומקללים את הרגע שבו זכו. ומתארים כיצד נהרסו כל חייהם ויחסיהם, בגלל אותה זכייה ארורה.

וכל זה למה?

כי אנחנו לא יודעים מה לעשות עם הנכס הזה

כל כך גדול

וכל כך מרבה דאגה.

אנחנו משתמשים בו בבורות מלאה, לוחצים על כל הכפתורים בלי הכרה.

הפכנו להיות קנאיים ל׳אני הזה׳ וחמדנים לכמה שיותר ׳אני׳.

ואני אומרת

הרי לא יתכן שניתן לנו משהו כל כך גדול והוא משומש להרס כדור הארץ, לניצול של אחרים לחרדות ולדכאון קיומי.

מרבה נכסים מרבה דאגה, אכן..

אולי מוטב לחשוב

מרבה נכסים

מרבה תשומת לב.

בואו נשים לב , בוא נלמד להתבונן על המכונה המופלאה הזו

ובואו נכיר בזה שהיא באה לעזור לנו להתעלות מעל המפריד

ולהתגשם באינסוף הנפלאות של החיים.

ובפעם הבאה

התשובה לשאלות האלו היא:

מה זה אומר עליי?

כלום!

מי אני?

הכל!

וחסל.

על הצילומים : אלה פאוסט הנהדרת!