מה זה בכלל מוות??

שאלה אותי הבת שלי כשהיתה בת ארבע נאלמתי, לא ידעתי מה לענות לה רק התמלאתי ברצון עז לשמור עליה והתרגשות מהשאלה הכל כך פשוטה וחכמה הזו זה היה לפני שמתו לה שתי חיות מחמד ממש קרובות ואז היא אמרה בבכי שמוות זה פרידה וממש קשה לה להיפרד אמרתי לה שגם לי והתחבקנו

אז הנושא הכי מורבידי והכי מודחק שיש:) יום שלישי פעמיים כי טוב כשיהיה לכם רגע תקראו ואם תכתבו לי מה דעתכם, אני ממש אשמח

בעיניים פקוחות

מה זה בכלל מוות??

זה לא נראה לכם מוזר

שמוות הוא חוויה שעוברת על כוווולם ותעבור על כווולנו בלי יוצא מן הכלל?

החוויה הכי מכוננת אולי של החיים שלנו לצד החוויה של הלידה

זה פשוט לא יתואר בעיניי שעם כל יום שעובר בחיי אני מתקרבת אל החוויה כנראה הכי עוצמתית

ושאני לא יודעת עליה פשוט- כלום!

ולכי תנסי לדבר על מוות.... אולי תישארי בלי חברים עד שיעבור לך....(מי שממשיך לקרוא , תודה! )

לכי תדברי עם ההורים שלך על המוות שלהם... קופסאות האוכל יזרקו עלייך בזמן שאת מגורשת כי

״כאילו״ את מאחלת למותה המוקדם של אמך...

אם את תחשבי על המוות שלך תחטפי התקף חרדה

אם תדברי על המוות של אהובייך תחטפי פחד אובדן מצמית

את תקראי קצת, אם את אמיצה ותגלי את העולמות של גלגול נשמות ולא תוכלי להימלט מהצינית

האיומה והסופר רציונאלית בתוכך שלא תוכל לתת לך להאמין לסיפורי wishfull thinking

אז זה מרגיע.. אבל

לא

ואני כן מאמינה בגלגולים

לא רק מאמינה

יש לי אמון מאוד עמוק בסברה שהגוף מתפרק ועושה טרנספורמציה

ושלנפש שלנו ולזהות שלנו יש גוף אנרגטי נפרד

ושיש עצמי אותנתי שהוא לא התוצר הפסיכולוגי והגנטי שלנו

יש לי אמון עמוק שמוות זה לא סוף הדרך

אבל זה ממש ממש לא עוזר לי בחוויה עצמה!

אז מה אם יש חיים אחרי המוות

אף אחד לא מוסר לי פרטים

דובלה׳ גליקמן אמר פעם בפרסומת לדפי זהב (כן כן פעם היו ספרים צהובים כאלה עם כל מספרי הטלפון- הזוי)

ונכנסה לקוחה לחנות פרחים שלו שהיתה כולה מלאה חמניות

ואחרי שהתרשם מהלקוחה שהלכה דווקא לחמניות

הוא אמר לה כדי להוכיח את הטיעון : ״הנה תראי, ד״ר ז׳יוואגו (אחד הספרים הקלאסיים כמו אנה קרנינה וכו) ספר שלוש מאות עמודים, לאן הלך ?עם מי התחתן? וכל ההרפתקאות שלו. שלוש מאות עמודים אפילו טלפון הוא לא השאיר״ אמר בבוז והשליך את יצירת המופת לצד

כל החיים המדהימים האלה שקוראים להם החיים שלנו (הם מדהימים אם תסתכלו טוב! פשוט מדהימים)

ואחר כך?? אין פרטים

אז מה הפלא שאנחנו כל כך מפחדים

זו חוויה מטלטלת ללא ספק

כואבת

זו פרידה

ואני ממש לא אוהבת להיפרד (אבל ממש)

אז מה?

ואני לא מוכנה להיות בודהיסטית וללמוד לא להתקשר לשום דבר ולא לרצות שום דבר

ולאכול row food. כדי שלא אדבק ,ואתבלבל כי החיים האלה הם אשליה.

אבל אני רוצה לחיות!

ולהיות הכי אמיתית, אני לא יכולה להתיימר להיות משהו שאני לא

קשה, לא פשוט

מפחיד

מבלבל

בגיל 26 הפחד מהמוות הביא אותי להתמוטטות עצבים מלאה. חוויתי התקפי חרדה מבוקר עד לילה קרוב לשנה. לא יכולתי להתמודד עם הכלום הזה. עם החידלון הזה.

ברור שפחדתי מהחיים, ברור שפחדתי שלא אצליח לחיות אותם

ונכון שצריך להתמקד בחיים ולא במוות

אבל איכשהו אם אתה מדחיק את המוות שלך (כן זה יקרה) או את הפחד מוות שלך

אתה תמצא את עצמך כמו כל כך הרבה מאיתנו. במירוץ להבטיח את עצמך

במירוץ של שליטה, כדי להרגיש שיש לנו איזה כח על החיים האלה.

זה מביא אותנו לכעוס על האהובים שלנו כי אנחנו מפחדים לאבד אותם, אבל אנחנו מספרים שהם פשוט לא מספיק טובים.

זה מביא אותנו לתבוע מהאהובים שלנו נאמנויות והבטחות שהם ממש כמו הסכמים דרקוניים.

הפחד לאבד

הפחד מהכלום

הפחד מהסוף

מהדק אותנו, מצמצם אותנו, לנוע במעגלים ידועים וקצרים

גורם לנו להימנע מלהתמסר לגמרי

אבל אין מה לעשות

לא משנה איזה בן אדם בעל יכולות אתה, איזה כח יש לך ביומיום על אנשים ומצבים, לא משנה איזה גוף חזק ויפה יש לך, לא משנה הילדים, המשפחה וכל החיים המפוארים שחיית

ברגע שהמוות נכנס לתמונה

אנחנו ערומים וחסרי כל, וחסרי אונים בדיוק כמו שהינו בלידה אבל עכשיו במודעות

עכשיו יש לנו הרבה להפסיד

מעט מאוד אנשים מתים בהרגשה שהם הספיקו הכל

מעט מאוד אנשים חושבים שטוב למות עכשיו אפילו אם הם בני 96

הרי הגוף בן 96

אבל הנפש שבפנים? אתם מכירים את הבני 96 האלה...יותר נכון לומר עליהם שהם בני שש ותשעה חודשים:)

אז אתה שוטף לעצמך את המח שזה סדר הדברים

אבל אמא׳לה! פחד אימים

אין מידע

אין הכנות

אין לדבר

יש רק כל הזמן ניהול סיכונים ונסיונות לאבטח

מספרים על אלכסנדר מוקדון (סיפרה לי את זה מורה לפילוספיה הודית נפלאה) שלפני מותו היו לו שלוש דרישות הקשורות ללויה שלו

1. שהרופאים שטיפלו בי ולא הצילו אותי, ישאו את האלונקה עם גופתי לקבר (תהלוכה ארוכה mind you)

2. שכל ההון והנכסים שצברתי בימיי חיי

(מוקדון שייך למועדון ה27- ג׳ניס ג׳ופלין ,איימי ויינהואוס ועוד רבים אחרים. עשיר ומצליח ברמות הכי גבוהות דה. אז )

- יפוזרו לאורך מסע הלוויה שלי.

והוראה אחרונה והכי מוזרה

3. ושיקברו אותי עם היד בחוץ. (איכס...)

אז מה הקטע ?שאלו אותו קרוביו

ענה

הרופאים שנושאים אותי, זה שיעור בשבילם ,שלא משנה איזה רופא טוב אתה, כמה אתה מוכשר. כשמגיע יומו של מישהו למות הוא ימות. זה לא תלוי בהם. המוות שלי הוא לא הכשלון שלהם הוא הכרח קיומי.

ההון שצברתי. אין לי מה לעשות איתו בחיים הבאים. הוא לא יכול לעבור איתי. וכל הקטע של לקבור את הבן אדם עם כל אוצרותיו ונשותיו (שהיו לפעמים עדיין בחיים) זה ממש לא הגיוני. אז תפזרו אותו

וההוראה השלישית? שאלו יועציו בעיניים מלאות חידה

היד שנקברת בחוץ, אמר מוקדון ,. מזכירה לנו, שבסופו של יום אנחנו פושטי יד ,

חסרי כל וחסרי אונים

ותלויים בחסדו של היקום ושל אלוהים

אבל גם בלי אלוהים (ואני ביחסים רציניים איתו/ה) אני אומרת שזה פשוט כל כך נכון

אני מתרשמת ממנו. אלכסנדר מוקדון

הוא בעיניים פקוחות ומפוקחות ובאומץ אומר את האמת הפשוטה ביותר.

שבמוות

מה שהוא לא אתה

מה שהוא לא שלך באמת

ילך, ימסר בחזרה לכדור הארץ ולאנשים שעוד חיים

אבל מה שהוא באמת באמת אנחנו

יחשף בפנינו בצורה החזקה והבוטה ביותר

מה זה יהיה?

אין לי מושג

יש שיגידו: את תראי שאין כלום אחרי זה

אני אומרת שגם אם אני אגלה שאני כלום ואין כלום, אז זאת האמת וכדאי שאתחיל להכיל את זה.

(מין הסתם אני לא אראה כלום אז..)

גם לאלה שאומרים לי

את תחזרי בגוף אחר, עם האנשים שמלווים אותך בהרבה גלגולים

אני אומרת

שאולי הנשמה שלי ניצחית

אבל אני טלי

טלי אפל

קיימת רק פעם אחד

מעולם לא היתה מישהי כמוני ומעולם לא תהיה

וממנה וכל מה שיצרה ואספה בחייה אצטרך להיפרד (ואני דווקא מחבבת אותה סוף סוף:)

אז כמובן שיש את הציניים המרירים האלה שרואים בזה סיבה טובה לא לעשות כלום, לא להתמסר לכלום, להרגיש שאין משמעות והכל הבל הבלים.

אני רוצה לשאול אתכם שאלה מצחיקה

אם היו נותנים לכם את המכונית הכי שווה שיש

נגיד משהו סופר קלאס

אוסטין מרטין שנת 76( ye baby)

למשל:)

ויגידו לי: היא אצלך עכשיו למלא שנים.

מי נתן לי אותה? אני שואלת בחשדנות לבדוק שאין איזה מליונר מזיל ריר שמצפה למשהו בתמורה

כמובן , שגם אם הוא יזיל מלא ריר

אני את הבובה הזאת אקח מסביב לכל העולם

אעשה איתה את כל כל מה שאני יכולה

ואבעט במליונר החוצה בסיבוב החד הראשון (או השני)

(המכונית היא המטפורה לגוף שלנו)

נראה לי שצריך הרבה אומץ לחוות מוות

במיוחד אם מישהו הלך בחיים שלו על כל הקופה- קשה להיפרד

ואם מישהו לא הרגיש שנתן את כל כולו' אז עוד יותר אומץ צריך כדי להיות נוכח

ברגע שבו

אין

אין פחות מכל כולך

המוות תובע ממך את כל כולך

אתה צריך לא מעט זמן לפני המוות להכיר את כולך

ולהכיר! ולהרגיש! ולהתחבר! לזה שחוץ מכל כולך

יש אותך

המוות חשוב לחיים אומרת קובלר רוס (אחת החוקרות והסופרות האמיצות ביותר בתחום הזה- בטח בתרבות המערבית- תבורך! )

המוות אם מבינים מהו

נותן בידך את סרגל הערכים הטוב ביותר

את היכולת להבחין בין עיקר לטפל ,ריבונו של עולם. שום מחשבה אומללה לא שווה שנבזבז עליה את החיים הקצרים שלנו!

את היכולת בעצם להבחין בין מה שחי למת. כי מה שמת מתכלה. הוא היה מת מהתחלה או בתהליכי גסיסה

(חוץ מג׳וקים שאצלם כל יום שעובר נוסף להם עוד יום לחיות, בגלל זה הם ישארו לנצח:))

ואת האפשרות ליצור את קשרי האמת החזקים ביותר.

כי ביום פקודה ממש לא משנה מי לא שוטף

מספיק כלים או מרוויח מספיק כסף. ( come on)

ובשום אופן לא לוותר על התמסרות!

להסכים להרגיש את כאב הפרידה (אלוהים תן לי כח)

כי ככה זה כשאוהבים

אם נתאמן על זה בחיים

על להיות מי שאנחנו ועל לאהוב מכל הלב

המוות יהיה המקום

שבו אני

אהיה הכי אני

ו בעיניי

זה הכי טוב שאפשר לבקש

אמן

אמן

ואמן