אינטליגנציה אמפטית -לא לבעלי לב חלש:

אל תתבלבלו לחשוב שאמפטיה זה איזה רגש מתקתק של אנשים רגישים מידי, בעלי בטחון עצמי נמוך.

וזה גם לא משהו קטן ומצומצם בסגנון ״ אה אני מה זה מבינה אותך.. גם לי זה קרה״

וגם לא נסיון עידוד חסר משמעות כמו : ״אני רואה אותך ואת תצאי מזה, אני יודעת״

אמפטיה בעיני היא אחד המושגים הכי פחות מובנים ולא סתם. היא נושאת בתוכה כח אדיר. לפחות אדיר כמו הרגש שיכול לגרום לך לבטל את האחר כרלוונטי , כבעל ערך. ולבטל את זכויותיו, לדכא אותו ואף להרוג אותו בלי שום בעיה ועם שינה מתוקה אחר כך. (מיטב ההיסטוריה האנושית מלאה באנשים כאלה.. מנהיגים.. דיקטטורים )

ולא צריך ללכת רחוק מידי לכל מיני טרוריסטים ששולטים ושלטו בעולם. אפשר להתקרב מאוד קרוב לחיינו האישיים והקטנים. להזכר ברגע כזה בו מישהו מסתכל עלינו ובכל מאית שניה שעוברת מתחזקת התחושה בגוף שאנחנו מוקטנים עד אפס.

גם לא צריך להתיימר שאנחנו בחיים לא עשינו את זה למישהו. אין אחד /ת שלא מצא את עצמו במצב בו הוא מנותק רגש לחלוטין מול האחר, שהוא שופט אותו, מבטל אותו בתוכו, אף נמלא תחושת דחייה למראהו.

העדר אמפטיה היא הרוב השולט בעולמינו. אנשים רגישים מידי לאחר, נחשבים חלשים.

והם אכן חלשים.

כמו שציינתי קודם. אמפטיה מגלמת בתוכה כוח אדיר. אלה שיש להם את כישור האמפטיה, לא יודעים איך לנהוג בו, איך להשתמש בו, אין להם בכלל מושג מה יש בידם. הם רק יודעים שהם נורא מרגישים את אלה שהם אוהבים.

אגב: ״ אמפטיה לאיזה זרים רחוקים שאתה לא מכיר ועוולות העולם הרחוקים זו אמפטיה בגרוש.. Junk Empathy הרי לא באמת מדובר בהבנה של האחר , אלא רק התפלפלות רחוקה רגשית שלא דורשת מאיתנו כלום. כל אחד ימצמץ בעיניו החומלות, אל מול הרעבים בביאפרה.Big deal

(EMQ )אמפטיה: היכולת לשים את עצמך בנעליו של אחר.

במצבה האופטימאלי, אמפטיה היא להיות מסוגלים לחוות את המציאות של האחר. חוויה הכוללת הבנה, רגש, וחוויה גופנית.

מצאתי את עצמי נזרקת לא פעם לחייהם של אחרים. עשיתי זאת מתוך אהבה, מתוך מחשבה שזו אהבה. וזו אכן אהבה.

כי אהבה היא היכולת לחרוג מעצמך ולפגוש את האחר- לראות את האחר. רוב רוב רוב הזמן אנחנו רואים את האחר דרך הפילטרים שלנו. הביולוגיה שלנו, המח שלנו, הפסיכולוגיה שלנו, ההיסטוריה שלנו, המצב שלנו באותו הרגע... בינינו לבין האחר מתקיים מרחק של ממלכות שלמות. גם כשאנחנו אוהבים.

מצאתי את עצמי לא פעם.. מקשיבה בכזאת תשומת לב.. בכזאת תשוקה להיות שם עם מי שמספר על כאב גדול.. גם כשלא מצאו את המילים.. השתיקה שלהם היתה חזקה יותר מכל.. המבט המלא כאב וחוסר אונים. זהו השער שדרכו נכנסתי לעולמם.

כמו אל תוך הולגרמה.. אני עומדת בחדר של בית אחר יש איזה אבק באוויר מהאור שנכנס מהרווחים בתריסים הגדולים של שנות השמונים.. האלה מפלסטיק..

וכשאני מסיתה את מבטי אני רואה אותה/ אותו (היו הרבה) בת 10, בת שמונה, עומדת נטועה. מבטה כמו המבט של זו שאני מקשיבה לה עכשיו.. ובבת אחת אני מרגישה את כל הסיטואציה. האמא המנוכרת עד רוע לב ממש.. האבא עם המחשבות המעוותות.. הסיטואציה הבלתי אפשרית של loose-loose

אין לה שום סיכוי.. היא תואשם.. היא תענש.. והיא תקבל מכות .. שלא מגיע לה בכלל.. להיפך.. כזאת מרצה...

הכאב של הבלתי אפשריות.. ממלא את הגוף שלי ואני מחבקת אותה בתוכי.

היא (הוא) נשארה נטועה שם.. המבט הפגוע, הפצוע, הכועס, התקבע והשתרש בגופה.. הפך להיות חלק ממנה והיא לא מרפה.. לא משנה כמה חופש יש לה עכשיו.. היא עודנה שם.

גם את זה אני מרגישה. גם את זה אני רואה, נטוע... בגופה.

ואז אני מרשה לעצמי לשהות עוד קצת בעולמה.. כי אני חייבת לעזור לה (עוד אתגר של אמפטים)

אפילו שכואב לי.. אני מרימה את המבט.. להסתכל על האמא.. להסתכל על האבא..

אני רואה אותם בדיוק.. את הישיבה שלהם, את הארשת שלהם.. אני מפחדת להיכנס לעולמם.. איזה כאב הביא אותם להיות מה שהם עכשיו ברגע זה עם הילד שלהם?

אבל אני מוכנה לראות מה הילדה הזו בשבילם- כמה היא מאיימת עליהם

הם מדכאים אותה לא בגלל שהיא לא מספיק טובה.. אלא משום שהיא כל כך טובה.. היא

עושה הכל.. גם את מה שלא נרדש ממנה.. ומה שהיא עושה היא עושה עד הסוף.. אם היא נכשלת היא מלקה את עצמה יותר מכל המכות והעלבונות שלהם. אם היא מצליחה היא רק מגישה להם את זה כמנחה כדי שיעניקו לה קצת אהבה.. היא לא צריכה את זה לעצמה. היא יפה.. היא חכמה.. היא צעירה

היא כל מה שהם כבר לא

או שמעולם לא היו.

הם רוצים ממנה שתעשה להם טוב.. (היא היחידה שמנסה) אבל הם לא מצליחים להרגיש טוב

הם רוצים להתעלות מעליה כדי שיוכלו להרגיש בעלי ערך

והם צופים בכשלונות שלה (כי אי אפשר להצליח! הכשלון ידוע מראש) ומצפים ממנה ליותר. אפילו שאף אחד חוץ ממנה לא מנסה אפילו להצליח. היא מנסה.. היא מצפה..הם משקפים את הצפיות שלה.

דינמיקה בלתי אפשרית.

ואת כולה אני מרגישה.

אמפטיה יכולה להביא אותנו לראות ולחוות את המציאויות השונות שכולנו חיים בהן.

אבל היא לא יכולה לשנות אותה.

אמפטיה מאפשרת לנו להיות עדים לאחרים. במקום שבו הם היו בודדים ומבודדים.

אני יכולה לומר בלב שלם עכשיו ״ אני רואה אותך״

הצלחתי להיות העדה היחידה הנוספת

.לפעמים העדות הזו משחררת את האחר מהכלא שלו

אבל על פי רוב לא

הבעיה האמיתית היא

שבמצבים האלו האחר עצמו לא עד לעצמו. הוא חווה את ההוא שהיה שם, אבל הוא לא עד לו.

לא עומד לידו. לצידו. להפך. השכיחות היא, שבמצבים של כאב, אנחנו מתנתקים. אנחנו מתנכרים לילדים ההם שהיינו. לפגיעות שהיתה, לחולשה, לחוסר האונים. אנחנו דוחים אותנו. אנחנו לא אוהבים להתסכל על מה שאנחנו חושבים שזו העליבות שלנו.

אבל זה בגלל שהטמענו את המידע שהועבר אלינו. את המבט המנוכר והמזלזל שהופנה אלינו. זה המבט שאנחנו זוכרים ומכירים. ואין עוד מבט אחר. יש רק את המבט ההוא.

נדרש לנו להביט על עצמינו, להיות עדים כדי לשנות את האופן שבו אנחנו חווים את עצמינו.

נדרשת לנו אמפטיה

אין שינוי פסיכולוגי, קיומי, מחשבתי ללא אמפטיה.

אמפטיה היא כישור רב עוצמה.

ההיזרקות שלי לעולמם של אחרים הסווה לי נזק גדול. לא הבנתי מה אני עושה.. השתמשתי בזה בלי להבין בכלל מה זה ומה ההשלכות. בלי להיות עדה לעצמי. מסרתי את עצמי לאחר.

אחרי זמן מה המחירים הגיעו. כשאת לא עדה לעצמך.. את מנותקת מעצמך.. את עוברת התעללות ואת אפילו לא תרגישי את זה. את לעצמך. ולפעמים גם מהאחר. לא תרגישי את זה ממש. את כהת חושים לעצמך. את עסוקה בכל דבר חוץ מעצמך.

הגוף נחלש.. כאילו הזדקן בכמה שנים (לא כאילו).. הנפש, הרוח נהיות דקות כל כך שכל משב הפיל

כל רעד החריד. המח נמצא במצב קבוע של ספין מחשבתי.

אני חושבת שכל ילד או לפחות מרבית הילדים הם אמפטיים. הכישור הזה נמצא בכולנו

והוא פתוח מ day one .

התינוקות סופחים אליהם כל מבט, כל מנעד רגשי, כל מימד אנרגטי.

גופם עשוי כולו מזכרונותיהם של הוריהם וכל השושלת שלהם. אמפטיה במהותה.

טראומה היא רק עניין של זמן?

בטרם הם יתחילו לסגור את ערוצי הקליטה והחישה.. יצמצמו את החושים למוכר וידוע בלבד. יחסמו את עצמם מאחרים .. מי פחות .. מי יותר.

חלקם ייעשו בדיוק את ההפך.. יפרצו את כל הערוצים. יתנו לכל דבר וכל אחד להיכנס.

מערכת אמפטית אטומה או פרוצה same same זה מסוכן

זאת לא רואה את האחר

השנייה לא רואה עצמה.

עוורים, חרשים, אילמים מסתובבים ברחוב

נשמע כמו התחלה של בדיחה גרועה?

אכן.

אמפטיה או כפי שאני מכנה אותה EMQ

היא האינטילגנציה הכי גבוהה שיש. יותר קל, לראות רק דבר אחד, יותר קל להיות חד משמעיים.

הרבה יותר קשה לשקלל כמה קולות, כמה מערכות מידע ולפיהן לראות מה נכון לעשות.

בגלל זה אמפטים נופלים

הם קורסים מעומס המידע והתחושות

מתבלבלים מכל הקולות, שבכולם הם יכולים לראות את עצמם.

אמפטים צריכים ללמוד כיצד לעבוד עם המערכת שלהם. כי אמפטיה היא האינטילגנציה היחידה שיכולה להביא אותנו לבנות מערכות אקולוגיות הרמוניות של- רוח, נפש, גוף, אחר, בעלי חיים, צמחים וכדור הארץ.