אודות

בסוף דצמבר שנת 2000, עשרים שנה אחורה מעכשיו, עמדתי באמצע הרחוב המרכזי של שוק סואן בעיר פושקאר במערב הודו. וחוויתי את מה שאפשר לכנות התמוטטות עצבים מלאה. אם הייתי הולכת להיבדק אצל פסיכיאטר יתכן שהוא היה חושב שאף חוויתי התקף פסיכוטי. אך שם, באמצע השוק הרגשתי, איך כל חוש וכל תא בגופים זועקים מסבל. כל מגע של אור כאב ושרף, כל נשימה הביאה לחנק, כל תנועה הרגשתי שאני עומדת לאבד הכרה, כל רעש החריד אותי. אימה טהורה.   ולצד זה יכולות מוזרות כמו לראות בבירור בעיניים עצומות, לכוון את השמיעה ולזהות שיחה מרחוק. רעש אינסופי מכל עבר ושקט מוחלט בפנים. השעות הרבות שביליתי במצב הזה הן סיפור בפני עצמו. חזרתי לארץ ותוך מספר שבועות ספורים עזבתי את בית אמי ושכרתי חדר בקיבוץ בצפון הארץ שם נאלצתי ללמוד מחדש לנשום, לאכול, לדבר, לחשוב, לישון. סבלתי מהתקפי חרדה בלתי נשלטים במשך כל היום לאורך שנה. סירבתי לקבל טיפול תרופתי או ללכת לפסיכולוג. ידעתי בוודאות כי מה שקרה, קרה לי ורק אני יכולה להוציא את עצמי מהמצב הזה.

הייתי בת 26. נסעתי להודו לאחר מספר שנים כראש מדור בצה"ל כאזרחית, לפני כן, קצינת חי"ר מוערכת, בוגרת שנת שירות בתנועת נוער, תלמידה מצטיינת בביה"ס, אצנית תחרותית בהישגים גבוהים ובת לאמא  ציונית שעלתה לארץ בזמן מסך הברזל.

התקפי החרדה אילצו אותי להסתכל היטב על האופן שבו אני מתנהלת, על מערכות היחסים שלי, על הערך העצמי שלי. כל זיוף, כל חוסר דיוק עם עצמי, התקבל בהתקף קשה.

נאלצתי להרים כל אבן בפנימיותי.

זה היה מסע כואב ודרש כל אומץ שהיה לי. ואחריו יצאתי למסע של 20 שנה של חקירה ולמידה בכל מקום שרק יכולתי. שלושה תארים שניים בפילוסופיה מערבית באוניברסיטאות, 5 שנים של לימוד פילוסופיה הודית ותרגול רוחני, חיפוש אחר מורים. מכל מקום וכל אחד לקחתי והפנמתי.

יש דרך להכיר את עצמינו, יש כלים להשיב לעצמנו את שלוות הנפש, יש אפשרות להיות בריכוז לאורך זמן, יש הרבה מה ללמוד על אהבה, יש תרגול המאפשר זיהוי של הקולות בתוכנו ודרך להקשיב למה שנכון לנו באמת.

לא צריך לפרוש למנזר בודהיסטי, או לדוש זמן רב בעבר. צריך לקבל מפתח ואיתו לפתוח את הדלתות שנבחר.