
עידן חדש 1.0 - יציאה מדפוסים
״אם אני כאן אז לעת עתה הכל בסדר
אין מה שרודף אחרי מאחור ואין בי דחף לרדוף
תנאים מושלמים להרפיה
קדמו לזה מרדף אחרי רדיפה איומים יותר או פחות
מרדף זה רדיפה
מאחור העבר, האובדן, הנטישה, הכשלונות
דוחפים קדימה להוכיח
מושכים אחורה לוותר
רודפים אותי להשתמש בכל דבר
בואו לא נאריך בדיבור
רדופה על ידי חסר כלשהו
רדופה, רודפת, רדופה, רודפת על קו ישר שלא נגמר.
אם אני כאן, אז הכל בסדר״.
(טלי אפל)
העולם שהשתנה מתחת לרגליים
אולי שמתם לב שמה שפעם היה מובן מאליו, כבר לא ממש עובד. כאילו כל מה שלימדו אותנו – איך לבנות חיים, מה נחשב הצלחה, למה לשאוף – איבד את הקסם שלו. אנחנו עדיין מתנהלים לפי אותם דפוסים, אבל משהו בנו כבר לא שם. יותר מדי משברי אמון עם ״השיטה״ וה״חינוך״ יותר מידי בטחון שהובטח ולא קויים. מאז פרוץ הקורונה ודרך השביעי באוקטובר המושג בטחון ותכנון לעתיד איבדו את האמון המלא במימושם.
מהפכת הבינה המלאכותית צוברת תאוצה מסחררת. לא מדובר במהפכה חיצונית בלבד. זה לא רק שהטכנולוגיה משנה את העולם – היא בעיקר מציפה עד כמה הרבה ממה שעשינו היה מופעל מתבניות אוטומטיות. היא לא כאן כדי לקחת מאיתנו – אלא היא משקפת לנו. מראה חדה. ודוחפת אותנו לגלות חלקים נוספים בתוכינו ואת האפשרות לנוע אחרת.
בחלק הראשון זה של טרילוגית עידן חדש, אני מראה את העידן החדש כמבקש פריצה טכנולוגית פנימית - יציאה מהדפוסים. אני מאמינה שהיכולת לצאת מדפוסים (רגשיים מחשבתיים התנהגותיים) תאפשר לנו לנתב את חיינו הפרטיים והקולקטיביים למרחבים חדשים ופורים מאוד ותאפשר לנו ניתוב היכולות הטכנולוגיות החדשות לבריאת עולמות של חיבוריות, יצירה והתפתחות.
הדפוס ככלא: כיצד הרגלים נעשים מגבלות?
הרגלים, אמונות, ותבניות פעולה שירתו אותנו בעבר, אך בעידן החדש הם הופכים לכלא. מה שנתפס כבטוח, חוזר על עצמו – מנתק אותנו מהתנועה החיה הבלתי צפויה של החיים.
דפוסי חשיבה הישרדותיים שהשתרשו בנו עוד מראשית האנושות, לא עברו אבולוציה רגשית בקצב שבו התפתחה הטכנולוגיה. סיפורי המקרא – אדם וחווה, קין והבל, יעקב ועשיו– משקפים שוב ושוב את אותו אתוס של פיצול, מאבק, ותחושת חוסר.
מהו דפוס? דפוס הוא אלגוריתם הקובע את התנועה – את ההיקף של התנועה (עד איפה?) ואת אופן התנועה (איך?). הדפוס משרטט מרחב שממנו אין יציאה. במראה הדו-ממדי שלו הוא קו ישר בין שתי נקודות: אין תחנות באמצע, יש רכבת שנוסעת הלוך ושוב בין שני קצוות ולעולם אינה עוצרת – ולעולם גם לא מגיעה. היא מסובבת על עצמה שוב ושוב, וכך גם המחשבה שלנו. כל מה שיצרנו כבני אדם הוא תוצר של תפיסה, של דפוס מחשבה, התנהגות. האם תוכלו לראות כי כל מה שיצרנו הוא תוצר של אמונה במחשבה, בתפיסה?, החוזרת על עצמה כל כך הרבה פעמים שהיא הופכת לדפוס. ישנם דפוסים קולקטיביים: איך צריך לחשוב, מה מדעי ומה לא, מהי אישה מהו גבר, דפוסי מחשבה על טוב ועל רע. אלה רבים אחד עם השני מאז תחילת ההיסטוריה שלנו.
זהו אלגוריתם אלקטרו כימי- רגשי-מחשבתי-התנהגותי: כלומר שהמחשבה מייצרת מפל כימיקלים הזורם לתוך הגוף שיוצרת תחושות גופניות ותנועות פיזיות במרחב המחזירות למחשבה ולמח את האישוש כי אכן מה שחשבתי הוא נכון. הדפוס שהופך חלקים רבים בנו לאוטומטיים ומוציא אותנו מבעלות ומבחירה על העולם הפנימי שלנו. העידן החדש מבקש שנצא מהמרחב הידוע והקבוע של מחשבה, שנקבל צורות חשיבה נוספות. יש עוד דרכים לדעת, יש עוד דרכים ליצור יש עוד הרבה יותר ממה שידוע עד כה.
הדפוסים מונעים על ידי דחפים. והדחף החזק ביותר הוא הדחף ההישרדותי לביטחון. דחף זה יוצר דפוסים רבים: למשל, הדפוס של הצלחה, שאומר שככל שיש לך יותר, ככל שאתה "יותר טוב" מאחרים – כך אתה מוצלח יותר. אבל האם זו באמת הכוונה? או שבעצם אנו מנסים לומר שככל שיש לך יותר, כך אתה בטוח יותר?
כמובן שיותר ויותר אנשים מגלים שהצלחות חומריות לא מעניקות ביטחון – אולי רק נוחות. גם בתחום הנפשי מתקיים דפוס דומה: ככל שאתה "מוצלח" יותר לפי ההגדרות המקובלות – כך יגדל ביטחונך העצמי. אך בפועל, הביטחון העצמי נשאר חסר גם בשיאי ההצלחה.
דפוס המחשבה שביטחון עצמי הוא משאב – הוא שורש החסר. כי ביטחון אינו יכול להיות משאב. אין דבר כזה ביטחון – משום שאי אפשר לדעת מה יהיה. ואי לכך אנחנו רודפים אחריו ללא סוף. דווקא האנשים הנינוחים יותר הם אלה שוויתרו על בטחונות.
כוחם של הדפוסים הוא בהזדהות שלנו איתם. עד כדי כך אנחנו מאמינים לדפוסים שהם נדמים לנו כהחיים עצמם. אין מרווח נשימה בינינו לבינם אף על פי שבתחילתו ובסופו של דבר הם בסה״כ מבנים מחשבתיים שחזרו על עצמם כל כך הרבה פעמים שהם הפכו להיות איברים בפני עצמם.

דפוסי הצלחה, נראות ומשמעות בעידן הישן
הצלחה בעידן הישן מוגדרת על פי מדדים חיצוניים: תואר, כסף, מראה חיצוני, פרסום ועוד. אנו נמדדים על פי תבניות הדורשות מאמץ בלתי פוסק ולא הגון שבו אידאל היופי וההצלחה הם תמיד חד ערכיים וליניאריים – המאמץ העקר ״להיות הכי״ הוליד -חרדה, דיכאון, תחרות, והתמכרות. האיכות האנושית הנפלאה המתגלמת ברצון להתפתח,הולאמה על ידי דפוסי מחשבה כוחניים והפכה ל- התפתחות משמעה הצלחה והצלחה, משמעה להיות יותר מאחרים.
החיפוש אחר משמעות פנימית עוות על ידי אותו דפוס ויצר את המחשבה שהחיים הרוחניים מנותקים מן החיים הארציים ולכן נוצרה מערכת של משמעות מפוצלת. שיש משמעות של מימוש חיצוני, ויש משמעות של מימוש פנימי- רוחני. ואלה שייכים לעולמות שונים זה מזה, ומתקיימת בין שתי המשמעויות האלו תחרות על מי יותר אמיתי. המרחב המוגבל של הדפוסים יצר בתוך המערכות פנימה פיצולים, ניגודים וסתירות: בין טוב לרע, הצלחה וכישלון, אני והאחר, קורבנות ואשמים, מקובלים ולא מקובלים, דוחים ודחויים, גוף ונפש, רוחני וארצי. בתוך כל הפיצולים האלה מתקיים מאבק היררכי בלתי נגמר – מי יותר טוב, מי מוצלח יותר, מי שולט.
רמת המאבק הפנימי כל כך גבוהה, עד שמחלות הסטרס הפכו למגפות מודרניות: דיכאון, חרדה, מחלות לב, התמכרויות, הפרעות קשב וריכוז, מחלות מעיים ועוד. כולם מדברים על כך שהמתח הורג – ובאותה נשימה מוסיפים: "אלה החיים". ואכן, אלו הם החיים כפי שלימדו אותנו לחשוב אותם – מתוך דפוסים שממשיכים לייצר מציאות מקוטעת, תחרותית ומרוקנת.
קריסת המודלים: מהפכת הבינה והכאוס החברתי
הבינה המלאכותית היא מהפכה חסרת תקדים. היא מתפשטת במהירות, ולעיתים נדמה שיש עוד רבים שלא חשים את השינוי – אך אין ספק שבתוך עשור היא תוטמע בכל מערכות החיים באופן שלא נזהה יותר את הדמיון לחיים של לפני. בצד השני, כמו בכל דפוס (קו ליניארי) , ישנו חוסר יציבות עמוק – חברתית, פוליטית, רגשית: ניכור, אלימות, פונדמנטליזם, מאבקי שליטה ומשאבים. הדפוס נע בין שליטה לאי שליטה בסחרור.
מצד אחד ברמה הרגשית, אנו עדיין מנוהלים על ידי אותם הדחפים והתבניות שהפעילו אותנו במשך דורות. למרות שמצד שני המהפכה הטכנולוגית מראה איך אנחנו חותרים לפרוץ את גבולות הידע ולחדש, בעולם הקוגניטיבי אנחנו פורצים מימדים ובעולם הרגשי אנחנו מתבססים בביצות.
נוצרה מעין התמכרות למימוש חיצוני. יש ריגוש גדול כשיוצרים חפץ, מוצר, פרוטוקול שעובד. אך פעולה פנימית – פעולה נפשית – היא שקטה, חבויה, לעיתים נחוות כחסרת מדדים. ואנו נותרנו מולה חסרי אונים. אנחנו ממשיכים לחשוב: "כך גדלתי, כך אהיה" או "כך חונכתי, כך אפעל" – כאילו לא חלפו עידנים. בעוד שבמישור הטכנולוגי אין קשר בין הטלפונים של פעם לאלו של היום – נפשית, אנחנו עדיין מסובבים את חוגת הטלפון הישן כאילו לא עבר רגע מאז המצאתו.
המכונה משתלטת על השגרה – ומה נותר לאדם?
הבינה המלאכותית מסוגלת לבצע טוב מאיתנו כמעט כל מה שניתן לתרגם לכללים, חישובים, שגרות פעולה. היא לומדת מהר יותר, מדויקת יותר, ונעדרת את התנודות האנושיות של רגש, עייפות, פחד או ספק.
המכונה חושפת בעצם עד כמה רבים מהדפוסים שלנו הם אוטומטיים, לא נוכחים, נטולי בחירה. היא עושה את מה שאנחנו ניסינו כל השנים לעשות טוב יותר – ודווקא בכך היא מזמינה אותנו לשוב למהות: למה שאינו ניתן לתכנות.
רבים חוששים מהשתלטות הזאת על המרחב של המיומנויות שרכשנו בעמל רב לאורך ההיסטוריה, אך למעשה – ייתכן שמדובר בהזדמנות כפולה. ראשית, להעביר את ה"אוטומטים" שבנינו – אותם הרגלים, תבניות פעולה, סגנונות, טקסטים ושיטות – אל המכונה שתבצע אותם טוב יותר ובכך תייעל אותנו. ממש כפי שהליכה וריצה הפכו להיות מיומנויות רווחה ולא אמצעי הכרחי להתניידות, כך ייתכן שגם מיומנויות רבות יפנו את מקומן לטובת המכונה.
וההזדמנות השנייה – העמוקה והמרגשת יותר – היא האפשרות האמיתית לוותר על המרוץ להיות "יותר מוצלחים". האפשרות להשקיע את עצמנו לא בשיפור המכונה שאנחנו, אלא בפריצה ממנה. להיכנס אל מרחב תודעתי אחר – פנימי, נטול זמן ומרחב פיזי, שבו האיכויות הפועלות הן נוכחות, הכלה, גמישות, תקשורת וחיבוריות,חמלה ויצירתיות.
זהו מרחב שבו חוסר הוודאות והיעדר השליטה אינם מכשול – אלא קרקע לצמיחה ולאינסוף אפשרויות. המכונה תוכל לבצע את ההסדרים הבסיסיים של החיים. והאנושי – יחיה.

האיכויות המהוות את העידן החדש: נוכחות, הכלה, גמישות
עם העידן הישן תיעדף את האיכויות של בטחון, יציבות והצטיינות הרי שהעידן החדש מבקש לתעדף נוכחות, הכלה ,גמישות ולקדם מקוריות ויצירתיות נוכח הדינמיות המאפיינת את הזמנים האלו ונוכח המחירים והמשמעויות בעידן ארוך שבו החתירה ביטחון ויציבות הביאה גם לפגיעה קשה בטבע, באדם ובנפש האדם. אין זה בא לומר כי האיכויות הישנות לא היו חשובות או לא חשובות, אלא שסדרי העדיפויות משתנים. וההתנסויות הישנות מביאות לתובנות חדשות ומעמיקות.
במאמר הזה אני עוסקת בשלוש האכויות (נוכחות, הכלה, גמישות) ובשני המאמרים הבאים אעסוק בחמלה ובחיבוריות.
נוכחות
נוכחות היא אחת האיכויות החוץ-דפוסיות המרכזיות. רבות דובר עליה, במיוחד בפילוסופיות המזרחיות של המדיטציה. אך מבחינה מערכתית – נוכחות היא באג. היא ה-האקר המושלם. היא מייצרת דלת יציאה ממסילת הרכבת הישרה והאינסופית של הדפוס. הדפוס מטבעו מניע ומפצל את התודעה – בין עבר לעתיד, בין שם לכאן, בין טוב לרע, בין הצלחה לכישלון. בעולם הישן, נוכחות נתפסה כתקיעות: אם אינך נע, מתכנן, חוזר, שואף – אתה "עומד במקום". אבל נוכחות איננה תקיעות – היא הרציונליות החדשה.
רציונליות משמעה לקלוט כמה שיותר נתונים לצורך גיבוש תובנה. ובנוכחות – זה בדיוק מה שמתאפשר.כשאני נוכחת ללא תגובה לגירוי הראשון שבא לעברי, אני חווה יותר, רואה יותר, ולכן אני יודעת יותר. לעומת זאת, במצב דפוסי – התודעה נעולה על שתיים-שלוש מחשבות בלבד ידועות מראש, והעולם כולו מתפרש דרכן. כלומר שאני מפעילה ראציונאליות שהיא בעצם דעה קדומה כלפי המציאות מבלי לנכוח במציאות ולמעשה מבלי לדעת אותה.
הכלה
העידן הישן התאפיין בדחפים – פרצים של כוח מתפרץ, שבו כל האנרגיה מושקעת במשהו אחד לזמן קצר. הדחפים שלטו באדם מאז ומעולם: יצר ההצלחה, יצר הפיצוי, יצר העונג. לא ההצלחה או העונג הם הבעיה – אלא היצר, הדחף שמבקש סיפוק מיידי. הדחף יוצר תנועה דפוסית, משום שהוא חותר למימוש מהיר, בכל אמצעי.
כאשר אדם עובר מדחף להכלה – משהו משתנה מן היסוד. הוא אינו פועל מתוך דחף – אלא מתוך דיוק. ההכלה של הדחף, כלומר היכולת לחוות אותו מבלי לפעול לפיו, היא כוח עוצמתי. היא יוצרת מתינות פנימית, עמוד שדרה נפשי, ופותחת פתח לתבונה עמוקה. כי הדחף, כמו גל מרשים, מסתיר את העומק – את האוקיינוס השקט שממנו נולדים חיים. לא סתם בפרקי אבות נאמר ״איזהו הגיבור הכובש את יצרו״ כשיצר הוא למעשה הדחף הדפוסי לפתור לסדר לתקן לספק. להיות מסוגלים להכיל דחף על מנת להתחבר לגל השני הבא אחרי הדחף שהוא תבונה נחשבת לדרגת עילוי של חכמה והארה מאז ומעולם.
גמישות
מספרים שהצמח החזק ביותר בטבע הוא הקנה. היינו חושבים שהעצים הגדולים והעתיקים הם החזקים, ואכן – הם חזקים, אך גם שבירים. הקנה נחשב לחזק ביותר דווקא בגלל איכות אחרת לגמרי: גמישות. כמו בובת "נחום תקום" שאינה נופלת, הקנה מגמיש את עצמו לכל כיוון ברוח ובמים ונשאר שלם. מערכת השורשים שלו אחת, אך מסתעפת למרחקים – ומאפשרת לו תנועה אינסופית מבלי לפגוע במרקם הגופני שלו.
נוכחות והכלה הן הבסיס לגמישות. היכולת להישאר בנקודה מבלי לרוץ על קווי הדפוס, היכולת להכיל דחפים מבלי לפעול מתוכם – כל אלו מרחיבים את שדה החוויה ומאפשרים תנועה חופשית במצבי חיים משתנים.
הדפוס, במהותו, הוא נוקשה: אם משהו לא עובד – נפעיל יותר כוח. הגמישות, לעומתו, היא איכות של רכות יצירתית. היא מאפשרת תנועה לכיוונים חדשים, בחירה מתמשכת, ותנועה מתוך הקשבה – לא מתוך כפייה. היא הכוח לנוע מבלי להישבר.
תוצרים חוץ-דפוסיים: מקוריות, יצירתיות, קישוריות
האיכויות של העידן החדש – נוכחות, הכלה, גמישות – אינן נשארות כתכונות פנימיות בלבד. הן יוצרות תוצרים שהם מעבר לסכום חלקיהן, ומשפיעות ישירות על עולמות היצירה, החשיבה והקשר. שלושה תוצרים מרכזיים עולים מהן: מקוריות, יצירתיות וקישוריות.
מקוריות
מקוריות אינה בהכרח יצירה יש-מאין שאינה נשענת על ידע קודם – אלא להפך. מקוריות היא היכולת ליצור סינתזות מפתיעות בין תחומי ידע שונים. לא פעם ממציאים מדווחים שהרעיון נולד דווקא בעת פעילות אחרת – בישול, הליכה, נגינה – שם הדמיון יצר חיבור חדש. המקוריות היא תוצאה של ראייה אינטרדיסציפלינרית: היכולת לשלב התמחויות רחוקות זו מזו, ולהניח גשרים בין עולמות נפרדים לכאורה. בעידן הבינה המלאכותית, הדבר נגיש מאי פעם – החיבורים בין תחומי ידע שונים נעשים קלים, והיכולת ליצור קומבינציות חדשות היא בלתי מוגבלת. ומכאן לפתרונות מפתיעים הנותנים מענה רחב בהרבה על העקרון הליניארי של בעיה-פתרון.
יצירתיות
יצירתיות אינה רק כישרון לציור או פיסול. היא מצב מוחי מסוים מאוד. היא כישור פנימי שפועל מתוך מרחב של נוכחות, הכלה וגמישות. כשהאדם פועל מתוכם – מתאפשרת תנועה פנימית שאינה ליניארית ואינה ניתנת לניבוי. היצירתיות נוצרת בתוך רגע, בתוך הרגע. היא מתאפיינת בכך שאין לה תכנית – אלא מהות תנועתית הנובעת ומניעה בעת ובעונה אחת. אנשים מדווחים שבזמן היצירה הם שוכחים את הזמן, מאבדים את תחושת ה'אני', ונמצאים בתוך עשייה שמחברת אותם למשהו גדול מהם. יצירתיות, אם כן, היא תמיד חוץ-דפוסית – היא אינה תוצאה של תבנית, אלא של התמסרות למה שאי אפשר לתכנן. בעידן שבו ברור כי המשתנה הוא באמת הקבוע היחידי, יצרתיות היא הכרח קיומי.
קישוריות
במרחב של איכויות חוץ-דפוסיות, נוצרות ונחשפות מערכות קשרים חדשות בכל רגע. בדומה לנוירונים במוח, כך גם בין אנשים, בין גוף לנפש, בין חומר לרוח, בין טכנולוגיה לאנושיות – מתהווים חיבורים חדשים. השדה של העידן החדש דומה לרשת התת-קרקעית של שורשים ופטריות, או לרקמת הפסיה המחברת את כל אברי הגוף. אם העידן הישן התבסס על תורת הקבוצות – כל איבר לעצמו – הרי שהעידן החדש מבוסס על חיבורים, שזירה, הדהוד. כל דבר נוגע בכל דבר. הייחודיות והאחדות אינן סותרות – הן מתקיימות יחד, במערכת של פעימות, ואדוות. כשנמצאים במצב של נוכחות עמוקה – מרגישים את זה בעוצמה רבה.
העולם הישן פעל לפי קווים ישרים- למשל : ילדות, לימודים, טיול ארוך, מקצוע, הצלחה, משפחה, פרישה. כל שלב מוביל לבא אחריו, כמו על פס ייצור. אך הזמן החדש אינו פועל כך. הוא גמיש, רב-ממדי, אורגני. עידן שבו ילדות היא המצב המוחי האידיאלי של פתיחות ולמידה, שלימודים אף פעם לא מגיעים לסיומם ומקצוע זו מילה שחלף זמנה, והפרישה היחידה היא הפרישה מדפוסי חשיבה והתנהגות מגבילים.
גם המטרות משתנות. אינן עוד "להשיג" אלא "להיות בתוך". פחות יעד – יותר כיוון. פחות תכנון דינמי וגמיש צמוד יותר הקשבה לכל רגע בפני עמו. מטרות חדשות נולדות מחוויות חיים אחרת זאת, מהעולם הנראה אחרת במרחב הנוכחות, האינטראקציה החדשה בין החוץ לפנים. כשהפנים הופך לזירה הכי חשובה, היחידה הרלוונטית. כי טכנולוגיה פנימית מביאה לשימוש נבון בטכנולוגיה חיצונית. העדין הישן רואה ב״ספונטיניות״ לכאורה הזאת כחוסר רצינות. אך היכולת ליצור קשרים ורשתות מאפשר ורסטיליות ויכולות תגובה מהירות ויעילות פי כמה ממערכות נוקשות של פרוטוקלים מוכפפים מלמעלה ומראש.
המרחב הרב מימדי של העידן החדש
העידן החדש קורא לנו להתרומם מעל התבניות הדפוסיות אל מרחבים בעלי ריבוי ממדים של חשיבה, תנועה ועשייה. ריכוז האנרגיה בנוכחות, והיכולת להכיל דחפים מבלי לפרוץ לתנועה ליניארית – מאפשרים התרוממות מעבר למצב הדפוסי המתוכנת אל אזורי יצירה ותודעה הולכים ומתרחבים.
בעולם כזה, הידוע אינו נמחק – אלא הופך לתשתית. מצע יציב שממנו אפשר לנוע אל מה שבאמת חיוני, חדש, חי ומעניין. הפריצה מהדפוסים איננה רק שחרור אישי – היא מהפכה תודעתית שיכולה לעצב את החברה כולה מחדש. ולאפשר ריפוי וצמיחה מהעידן הישן.